"סגורות": טרגדיה בלונדינית שווה יותר
הלב נשבר למראה כל אותן אסירות צעירות ויפות בנווה תרצה שתועדו בסרט התיעודי "סגורות", וזו בדיוק היתה הכוונה של היוצרת, שהתמקדה בטרגדיה של חבורת נשים פוטוגניות, והזניחה את שאר הצדדים של החיים בכלא
רק כשהקרדיטים בסוף "סגורות", סרטה של ליאת מר ששודר אתמול (א') בערוץ 8, ממלאים את המסך, אפשר להבין מה היה בו שכל כך משך את העין ושבר את הלב: מי שצופה, על כורחו יחוש אהדה לאסירות בכלא נווה תרצה המככבות בו. מי שנשאר עד הסוף וליבו רחום במיוחד, ירצה אולי אפילו לסייע לכולן או לאחת מהן לשקם את חורבות חייה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
מסכנים הקיבוצניקים האלה, בואו נעבור הלאה
"לא תשקוט הארץ": ניתוח מבריק של מלחמה
הלב, כאמור, נשבר. תגובתו של המוח איטית יותר. כשמריה מתארת כיצד, במהלך מסע נקמה בחברתה הטובה אחרי שזו חבטה בסבתה, נטלה סכין והחלה "חותכת לה את הפנים", רק לשנייה הצופה אומר לעצמו: ארבע וחצי שנים על ניסיון לרצח? שופטים רחמנים בני רחמנים יש בישראל", אבל מיד גם המחשבה הזאת נעלמת, כי הלב מתמקד בתינוק של מריה. הוא באמת לא חטא, והיא מגדלת אותו מאחורי הסורגים, מערסלת אותו ומקרבת אותו לחלון, "תריח גשם", היא אומרת לו. גם הוא סגור ומותר לו לצאת רק איתה. ואז, מוצף אמפתיה ומרוגש, מבקש הצופה לפנטז על עולם טוב יותר עבור מריה והתינוק.
והנה שאקירה, מצודדת עוד יותר ממריה, שאהובה בחוץ – הגבר היחיד שהיא מוכנה להקריב את חייה למענו – מספר לה בשיחת טלפון (ציבורי, החיבור היחיד לעולם מלבד הטלוויזיה), שהוא התחתן ואשתו בהריון והוא לא רוצה לשמוע ממנה יותר, וברור שהיא פוחדת מפני מה שתעשה לו כשתצא החוצה, ופוחדת מן החוץ כולו – גם לה מבקש הצופה לקמבן עולם טוב יותר. וגם לנארימאן שמפלרטטת בטלפון עם אסירים בבתי כלא אחרים, והללו מוכנים לתמוך בה כלכלית תמורת הבטחה עתידית מעורפלת ליחסים שטיבם לא ברור. וכמה שהלב מתכווץ יחד עם שון, לסבית צעירה שבכלל היתה מעדיפה להיות גבר, כשהיא שרה על הבמה במסיבת סיום של שנת הלימודים בכלא, וכמה מייחל הצופה יחד איתה להפחתת עונש בשל התנהגות מופתית, ושמח בחלקה כשזה קורה, ברגע השיא של הסרט, לקראת הסוף.
וכך, תמונות משגרת יומן של האסירות וסאונד של קרקוש מפתחות ודלתות מתכת כבדות נטרקות וננעלות עושים כאן מלאכה מצוינת של יצירת אמפתיה – עד שמבינים את המניפולציה המתוכננת שבבסיס הסרט. כי עם כל האהדה לטרגדיות האישיות שהובילו את ה"סגורות" לנווה תרצה, בשנתיים שליאת מר בילתה בכלא בצילומים היא בחרה לתעד סוג מסוים של אסירות: כולן צעירות מאוד, בראשית שנות העשרים של חייהן. כולן פוטוגניות להפליא. לעומתן, הסוהרות נראות קשישות, חבוטות וקמוטות ועייפות, וככל שהללו עולות בסולם הדרגות, הן מצטיירות כהיפך הוויזואלי הגמור של האסירות.
איפשהו במוחו של הצופה המערבי, זה שאכל יותר מדי טלוויזיה בחייו וגם יותר מדי סרטים דוקומנטריים, מצוי מנגנון שמזהה יופי עם תכונות חיוביות, נעורים עם תקווה והבטחה, בלונדינית תכולת עיניים עם נסיכות של דיסני ונשים מבוגרות יותר, חלקן כבר עם קמטים, כמכשפות. את הרושם הזה אפשר היה לעמעמם לו נבחרה, מתוך שש הגיבורות של הסרט, אפילו אישה מבוגרת אחת שהחיים כבר חרצו בפניה תובנות וצלקות. אבל היוצרת בחרה שלא לעשות כן.
וכך הן מצטלמות נפלא כשהן מדברות על פחדיהן ועל החרטה שהן מפגינות. קלוזאפים על מריה, נסיכת הכלא, מלווים את סיפור חייה הנורא: אביה מת בכלא ברוסיה, אמה התאבדה כשהיתה בת שמונה חדשים, אבי בנה, דודו הגברתן שהיא רואה פעם בחודש, הוא בעצמו תינוק מגודל שאינו יכול לקחת אחריות על חיי בנו, וכשהיא מטיילת בחצר הכלא עם העגלה ויודעת שרק עד גיל שנתיים תוכל לגדל אותו שם, למי אכפת מנסיון לרצח, העיקר שלמריה יהיה טוב. למה נשללה ממנה חופשה? "אסירה שיוצאת צריכה להיות דה בסט, ולך יש התנהגות שלילית בכללי", אומרת פונקציונרית בשירות בתי הסוהר, ולא נדע מה עשתה מריה ולפיכך נמשיך לאהוד אותה ולגלות משטמה אוטומטית כלפי הסוהרת הזו, אף שהיא אולי שוחרת טוב.
ולפעמים הרע מצוי רק בסאונד. קול עבה, מאיים של אחת הסוהרות מטיח לחלל המסדרון של התאים: "התחלנו חפירות עוד פעם? בואי אני אתן לך מעדר", וזה כל כך מנוגד לצחות עורה ולחיוכיה המבוישים של שון הלסבית, או לדמעות של נארימאן ושאקירה, ששוב מצטיירת תמונה כזו: כלא נווה תרצה, שיושבות בו 200 אסירות, הוא מקום מלא בנשים צעירות מכמירות לב ובמבוגרות ערלות לב, ואי צדק משווע זועק מן המשוואה הזאת.
דגם של טרגדיה
בסופו של דבר, אחרי כ–55 דקות, נדע מעט מדי. על חיי היום יום, על הדינמיקה של היחסים בין הכלואות לבין עצמן, על הביוגרפיות שלהן שבעטיין רובן בקושי יודעות לקרוא, על חומרת המעשים בגינם נכלאו, על יחסיהן עם העולם. אין לי ספק שרוב הצופים כבר נחשפו לסרטי כלא טובים מזה, שעיקרו הצצה שטחית למדי אל החיים המורכבים של הכלואות, ורובו נסמך על יתרונותיהן החזותיים של הכלואות כדי לייצר תגובה רגשית, כדי שהיד תישלח מיניה וביה אל קופסת הטישוז.
גם כאשר, אחרי שנתיים של צילומים, ודאי נקרתה ההזדמנות בפני היוצרת לבדוק תהליך אחר בחיי הכלא – למשל, הלימודים תמורתן מקבלות האסירות 5 שקלים לכל יום של התייצבות, המצלמה והבימוי אינם מאפשרים זאת. מטיבה של טרגדיה מתמשכת הוא, שעליה להישאר סטטית, ללא שינוי לטובה או שיפור משמעותי שיגרמו לנו להפסיק להאמין בה. אין כל התייחסות לזמן שחלף על האסירות בשנתיים של צילומים או למה שהכליאה חוללה בחייהן, לכן קשה לצופה לצאת מתוך הדגם של הטרגדיה. וטרגדיה בלונדינית, כידוע , שווה יותר.
מה נאחל להן? שלא ישובו לנווה תרצה. ליאת מר, לעומת זאת, דווקא כדאי שתשוב. הסרט הזה משווע לסוג של תיקון ואיזון שלא היה בו. לעולם לא מאוחר מדי.
