סערת רגשות

בא לי למות כשאני נזכרת בכמה מצלחות המילים המעופפות שיידיתי לכיוונו בלי חשבון. "אתה דרמטי מדי", "אתה לא יודע להיות דקה אחת בשקט", "אתה כולא אותי". "מתי הפכתי לאחת מהנשים האלו שעומדות וצורחות, 'אתה ואתה ואתה?'" אני חושבת, "הרי תמיד כל כך התגאיתי ביכולת שלי לריב נכון". ובאמת, במערכת היחסים שלי עם בעלי לשעבר אף פעם לא העפתי האשמות ככה. אני נזכרת בבחורה בת ה־32 שהייתי, זאת שכל כך התרגשה לקראת נישואיה, שקראה מלא מדריכים וספרים על איך לשמור על הקשר למשך 48 שנים מינימום. באחד מהם מצאתי את העצה: "לעולם אל תיידי האשמות: 'אתה תמיד ככה ואתה תמיד ככה'. במקום זה, שבי ותקשיבי לכל מה שיש לו להגיד בלי לומר מילה, תכילי את כל הכעס שלו, ואז תגיבי בשקט ובענייניות סעיף אחרי סעיף". אני נזכרת איך א' התפעל מהיכולת הזאת שלי, להפוך לאוזן ענקית ושותקת שסופגת הכל דווקא כשאני הכי כועסת, ואז, בלא מעט עצב, אני נזכרת איך חזרתי לצרוח כמו קסנתיפה, דווקא לקראת הסוף.

אז זה הסוף? זה מה שקורה פה? לא נראה לי, לא רוצה שזה יהיה, זה לא יכול להיות. אני מזכירה לעצמי שרן ואני אף פעם לא היינו זוג כזה שרב נכון, אפילו לא בהתחלה שלנו. רן ואני רבים רק גדול, רק ענקי, אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעצור לשנייה את שצף הדרמה ולהגיד, "היי, רגע, נאמרים פה דברים שקשה לחזור מהם". "אם הוא מוציא אותי מדעתי עם כל מגע הכי קל שלו בגוף שלי", אני חושבת, "זה אך סביר שהוא יוציא אותי מדעתי גם כשהוא פותח את הפה לפעמים". ככה זה, היכולת להוציא אותך מדעתך היא מין דבר כזה שנובע מקרבה מאוד גדולה בין שתי נשמות, ודווקא הקרבה הזאת, הכמעט חסרת עור, בינינו, היא שגורמת לי להרגיש לפעמים כאילו הוא יושב לי באמצע הנפש ומחטט שם במקל.

"אנחנו עובדים ביחד ברדיו", אמרתי לו, "ומגדלים ילדות ביחד וגרים ביחד. אני לא יכולה לתת לך את כל כולי כל כך הרבה שעות ברצף, אני זקוקה לנהל מערכת יחסים גם עם עצמי". "שטויות", הוא אמר, "זאת את שלא מניחה לי לרגע". הוא מזכיר לי איך אתמול הלכנו ברחוב, פשוט טיילנו לנו בארץ הפלאות החורפית ובהינו בטיפות הכסופות רוקדות סטפס מתחת לזרקור של פנסי הרחוב, ופתאום, משום מקום, פתחתי את הפה ויצא לי ממנו מונולוג משוגע. "אני לא מאמינה שאפילו עכשיו אתה מריר", אמרתי לו. "אני רואה את המחשבות הקודרות שלך רצות לך על המצח, פשוט רואה שאתה חושב שאני לא אוהבת אותך מספיק וכמה אני עושה לך עוול רק כי לא החזקתי לך את היד". "מה?" הוא פנה אליי נדהם, "כולה הלכתי בגשם ושתקתי. איך את מסיקה שזה מה שחשבתי בכלל?

"אני מרגיש שאני חי עם ציידת הבעות", רן אומר, "את משקיפה על תווי הפנים שלי, צופה בהם כמו זואולוגית שמחכה לתזוזה בסבך, ואז, הופה, את לוכדת הבעה לא חוקית ובונה עליה מגדלים של האשמות". "אתה מדבר?" אני אומרת עכשיו, "אתמול התעצבנת עליי על זה ששתקתי. כן, אתה התחלת איתי ריב על שתיקה". "כי זאת לא הייתה סתם שתיקה" הוא אומר, "אני מכיר את השתיקות שלך וזאת הייתה שתיקה טעונה. שתיקה שמרמזת על זה שאת כועסת עליי".

שנינו מסתכלים זה על זה ופתאום מחייכים. אי־אפשר שלא, עד כדי כך מגוחכים אנחנו נשמעים לעצמנו. תראו אותנו, כל כך רגישים לכל שינוי או תזוזה בקמט האף של האחר, כל כך מכוילים על כל שינוי הכי זעיר במצב הרוח, שמרוב רגישות ועדינות אנחנו רוצחים זה את זה כמו בהמות. לא נותנים לנשום, לא נותנים לבהות, טרור העיניים הרואות הכל לא נפסק לרגע, ומה עם חיים, סתם חיי בית נעימים עם מרק ציידים וירקות שורש? "בקשרים הקודמים אני הייתי המדובב, זה שמחלץ, זה שרואה מה האישה מרגישה", רן אומר, "וגם את היית ככה. פתאום יש שני מדובבים שלא מפסיקים לשנייה לחקור ולחפור בנשמה אחד של השני. זה כמו שני פסיכולוגים איומים שיושבים כורסה מול כורסה ומנתחים זה את זה עד ששניהם בוכים".

"אז מה עושים?" אני שואלת. כי אצל זוגות אחרים זו לא בעיה, מתחילים לקחת יותר ויותר ספייס, כל אחד הולך לענייניו ולחבריו ולבית הקפה שלו, ככה שבועיים או חודש עד ששוב נפגשים. אנחנו מפחדים מדי מהריחוק הזה, ולא משנה כמה יקראו לזה ספייס, מבחינתנו זה חלל שמתחיל להתפשט בין שני אנשים. אני רוצה את הקרבה הזאת, את הערבוב הזה, את החיכוך היומיומי במוח הנדיר והמצחיק הזה. "אתה יודע מה הכי עצוב", אני אומרת לו, "שאפילו את הגשם לא שמענו". ובאמת, התחיל בחוץ גשם קל, כזה שנוקש על המדרכה כמו פרסות של סוסים שעשויות ממים, ואפילו לא רצנו לחלון לראות אותו. שזה טקס פרטי שאנחנו עושים בכל פעם שיש גשם, עוזבים הכל ורצים להגיד לו שלום, אולי כדי להבין שאני והוא והדרמה שלנו זה לא הדבר היחידי בעולם. ופתאום אני נזכרת, כשהכרנו היינו משחקים במשחק כזה, קוראים לו משחק השקט. בכל פעם שהסתבכנו קצת במילים ובחפירות שלנו, מישהו היה מכריז, "פוס, משחק השקט", ושנינו היינו משתתקים.

לפעמים זה היה לוקח 20 דקות, לפעמים 40, תלוי מה קרה באמצע. הנקודה היא שבשנייה ששתקנו, עצרנו הכל, את כל המילים והתובנות והחפירות והניתוחים. אני הייתי לוקחת ספר, הוא היה הולך ליוטיוב ושם מוזיקה. הייתי קוראת קצת ומדי פעם הייתי מרימה את העיניים, רק כדי לראות את אלו שלו מונחות עליי בלי מילים. כל מה שהיה לי זה את המבט שלו, זוג עיניים חומות וענקיות ומלוכסנות קצת בקצה שהזכירו לי עיניים של כוהן במקדש, טובות ואכזריות כאחת. ואז, כשהייתי חולפת לידו, הייתי מרגישה דבר נפלא. את האוויר, משב הרוח הדקיק הזה שחולף בין שנינו. והיו שם שקט, ועדינות כזאת, ובעיקר רגע אחד, טהור, שנותנים לו להיות בלי להחליט מה עושים. זה היה רגע יפני מאוד, רגע זן, התשוקה הגיעה כמו תשוקה שבאה מהשקט, לאט, פשוט כי שקט פה ואתה נוגע בי, והנה אנחנו מדלגים כמו על שביל סלעים בגן, מנעים בעורף לנעים בשפתיים עד לנעים הכי חזק.

יש כל כך הרבה מילים בעולם, בטח עם הרשתות החברתיות והאייפון. אי־אפשר שהבית יהיה גם הוא מקום שכולו מילים, מקום שכולו פרולה־פרולה צווחני שלא נגמר אף פעם. לא, זוגות היום חייבים להתחיל לשחק במשחק השקט, שהבית יהיה גן דומם של הנאה וליטוף על הראש מדי פעם, כדי לתת לשני אנשים מדובבים ומילוליים ומרגישים כל הזמן כמונו אפשרות להיזכר שהחיים קורים בינתיים ויש לעצור ולתת להם קצת צומי, אחרת הם יפסיקו לרגש ולהדהים.

 להיזכר גם שיש את הריח שלו, ושרירי זרוע נהדרים שזזים בצורה שמזכירה לך מתאגרף יהודי עצוב. "קוראים לזה חיים", אני אומרת לרן, "הרי בשביל זה הגענו לפה, כדי לחיות ולחוות ולראות דברים ביחד. שכחנו לתת כבוד לשותף השלישי באהבה הזאת, החיים".

אז אנחנו משחקים במשחק השקט כל הערב. נותנים כבוד לזה שיש עולם אדיר בינינו, זה לא רק שנינו פה, שנינו והדרמה הבלתי נפסקת של היחסים שלנו ומה יהיה איתם ולמה אין לנו תינוק והאם נחזיק לנצח? אנחנו מקשיבים לגשם ומרכינים את ראשנו היותר־מדי־מנתח בפניו, יש בצליל שלו משהו גדול משנינו ביחד, משהו שמזכיר שיש תקווה, חדש, משהו שמשכיח את ההערה הנוקבת לרן שחשבתי עליה קודם.

אחר כך רן מניח את הספר שלו על ברכיו ובוהה קצת, ובגלל שאסור לי לשאול אותו, "מה קרה? על מה אתה חושב?" אני פשוט מסתכלת עליו ונזכרת שגם בלי שיגיד לי מילה אחת, הוא גורם לי להרגיש יפה יותר מכל אדם אחר שפגשתי. יש בו משהו שגורם לי להאמין שהוא לא שופט אותי. איתו אני יכולה ללבוש טייץ איילים משמין ופרחי ובכל זאת להרגיש כמו בלרינה סקסית כשאני מותחת את רגליי. פשוט כי איכשהו הוא נולד להיות אחד עם הגוף והנשמה שלי. בשקט קל להיזכר, בשקט לא מתבלבלים. אם נעים לכם בתוכו סימן שאתם עדיין קורים.

מר עולם / ראיון עם אסף אבידן