מותו של אייפון

זה לא שהאייפון שלי התקלקל, כמו שהוא לא היה מאה אחוז בסדר.

משהו נדפק בו. בכלל, מאז ששידרגתי לו את מערכת ההפעלה, כל העסק הפך איטי ומקרטע. אין לי בעיה עם "איטי ומקרטע" - זה יכול להיות יופי של סרט המשך ל"מהיר ועצבני" - אבל אז גם הוויי־פיי של הטלפון הפסיק לתפקד.

פשוט מת. לחלוטין לא מכיר בשום רשת אלחוטית בסביבה. לא מזהה. מת כמו תוכי מת.

אני יודע שזאת עונה כזאת, חבוב, שבה חצי מהאנושות - בעיקר המפורסמת - נוטה למות ללא סיבה טובה במיוחד, ובכל זאת לא הייתי מוכן למותו של הוויי־פיי שלי.

כלומר, יכולתי לחיות גם בלעדיו. אני זוכר במעומעם חיים שלמים שהיו לי פעם בלי וויי־פיי - חיים של תפקוד יומיומי מלא - אבל יכול להיות שהמצאתי את זה, זה לא נשמע סביר. בכל מקרה, הידיעה שהאייפון שלי לא לגמרי תקין הרגישה לי כמו נכות. אפשר להסתגל לנכות, ללמוד לחיות איתה, אפילו להתעלם ממנה - ועדיין, בן אדם, אתה נכה.

כלומר, האייפון שלך נכה.

כלומר, אתה. כי האייפון הוא חלק מגוף האדם - באמת, בבתי הספר לרפואה הוא מופיע כיום בכל שיעורי האנטומיה - וקשה לחיות עם הידיעה שמשהו באייפון לא תקין. שיש בעיה ואתה מזניח ולא מטפל בה. ודווקא ניסיתי. אמרתי לעצמי: תתעלם מזה. עזוב. זה שטויות. אתה עדיין יכול לגלוש באינטרנט דרך ה־3G. אתה יכול לגלוש מהבית. ולא הצלחתי להקשיב לעצמי. זה הציק לי. זה גירד. זה ניקר כמו מחשבה קטנה שנתקעת באחורי המוח ומהבהבת שם ללא הפסקה: משהו באייפון שלי לא תקין. משהו באייפון שלי מקולקל. האם אני מסוגל להמשיך בחיי כרגיל?

(איור: גיא מורד)

בסוף לא יכולתי. חתכתי יום עבודה באמצע ולקחתי את המכשיר למעבדה לתיקון טלפונים סלולריים - יש כיום אחת כזו בכל מקום שבו עמדה פעם מעבדה לתיקון רדיו־טייפים, ואז טלוויזיות, ואז מכשירי די־וי־די, ואז חלפן כספים, ואז משקפי שמש, ואז כיסויים לאייפון, ועכשיו תיקון לאייפון.

אני מוכן להישבע שזה לגמרי אותו בן אדם במקום הזה לאורך כל השנים. קוראים לו איצ'ה והוא יודע לעבוד עם מלחם. הוא עבד איתו גם בחלפנות כספים.

אז הגעתי לאיצ'ה ואמרתי לו: "הוויי־פיי לא עובד לי". אבל זה כבר לא היה איצ'ה; זה היה, כנראה, הבן שלו. ילד בן עשרים ומשהו עם מעבדה שבה פזורים עשרות אייפונים, חלקי אייפונים, פיסות אייפונים ופירורי אייפונים כמו סניף חנות "אפל" שעלתה על מוקש.

לילד של איצ'ה היה מבט של מלך העולם. אני לא יכול להאשים אותו; ילדה בת 15 בדיוק נתלתה עליו בתחנונים, "תעשה לי את זה היום, פליז", ושני גברים בוגרים בחליפות אמרו לו דברים כמו "החיים שלי תלויים בזה" ו"אח שלי, אתה מלך העולם".

הילד של איצ'ה הוא מלך העולם, כי יש לו כוח־על שאין לאף אחד אחר: הוא מסוגל לתקן אייפון. יותר מזה: הוא מסוגל לפרק אייפון. ניסיתם פעם לפרק אייפון? נכון, אין לכם מושג אפילו איפה הבורג, וגם אם היה לכם, לא הייתם מעזים להתעסק עם קודש הקודשים, כי לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות מסטיב ג'ובס.

אבל לילד של איצ'ה לא אכפת. הוא אייפון־מן ויש לו כוחות מיוחדים. הגלימה שלו מורכבת מסווטשירט של הוגו בוס, הוא מסוגל לעוף - על עצמו - וביד הוא מחזיק את סמלו המסחרי המפורסם: מלחם מעשן. מבחינתו אין שום קדושה בפסגת הטכנולוגיה האנושית הזאת, והוא מפרק את הצורה לשלושה כאלה בדקה. בעוד האנושות למדה להתייחס לסמארטפון שלה כאל מכשיר פלאי שאנחנו לא באמת מסוגלים להבין איך הוא עושה את כל זה ועוד מצליח גם לטפל בילדים - בהנחה שהורדתם להם משחקים - הילד של איצ'ה רואה את המכשיר כמו שהוא: פיסת אלקטרוניקה דפוקה שאינה שונה משום טלוויזיה מקולקלת ישנה.

הוא הסתכל על האייפון שלי ופסק: "יש לך בעיה ברכיב של הוויי־פיי. אפשר לנסות לחמם את הרכיב ואז אולי הוא יחזור לעבוד, או להחליף אותו, וזה יעלה 800 שקל".

אמרתי לו - במילים שמעולם לא חשבתי שאשתמש בהן מול גבר אחר: "תחמם לי את הרכיב". הבן אדם הלך לחמם לי את הרכיב. אמר שזה ייקח שעה. כעבור שעתיים עדיין ישבתי על ספסל הממתינים יחד עם כמה ממתינים שהיו שם כבר כשהגעתי, ולדעתי ממתינים שם עד עצם היום הזה. האנשים האלה לא התכוונו להמשיך בחייהם אפילו דקה לפני שיקירם הסלולרי יחזור מהמתים, כי מה הטעם. אם יש משהו שנלסון מנדלה לימד אותם, זה ששווה לשבת, לא חשוב כמה זמן, למען משהו שאתה לא מסוגל לחיות בלעדיו. אצל מנדלה זו הייתה "חירות", אבל למנדלה לא היה סלולרי בכלא.

בינתיים, הטלפון (הקווי!) במעבדה צילצל מדי חצי דקה, והילד ניסה להרגיע את המטלפנים שהוא עובד על זה ושהוא ממש ישתדל שזה יהיה מוכן עוד היום. "כן, אדוני, אני יודע שאתה עובד עם המכשיר. כל האנשים שמחכים פה עובדים עם המכשיר", הוא אמר לכל מטלפן בנפרד.

ההיסטריה והלחץ בחדר ההמתנה גברו. כולנו היינו מקורבים, בדרגה זו או אחרת, לטלפון נייד שאושפז כאן ומוטל כעת, פתוח ומחובר למכשירים, על שולחן הניתוחים. הוא ייצא מזה? הוא ישוחרר? מה הרופא אמר?

הבחורה שלידי נקראה לדלפק. "סידרתי לך אותו, אבל שמתי לך מסך מתוצרת סין", בישר לה הילד של איצ'ה.

"לא רוצה מסין", ההיא אמרה.

"תגידי, מאיפה לדעתך בא האייפון שלך?" הילד התעווז.

"מאמריקה?"

"מסין".

ההיא לקחה את הטלפון, ראתה שהוא עובד והרגישה שלמרות ההשפלה שברכיב תוצרת סין - או אפילו טלפון שלם משם - מה שחשוב יותר זה שהאייפון שלה חזר לתפקוד. היא הייתה אסירת תודה. היא הלכה הביתה. אנחנו נשארנו.

לרגע הבנו כמה רחוק הגענו; כמה תלויים הפכנו במכשיר שמעולם לא ידענו שאנחנו צריכים. כמה פעורי עיניים ופה אנחנו מול טכנולוגיה רחוקה מאיתנו כל כך, עד שאין לנו מושג אפילו איפה הבורג, וכל מה שאנחנו יודעים זה שאנחנו עוברים רגע של אימה טהורה כשנדמה לנו שאיבדנו את המכשיר. ושאנחנו לא מסוגלים לסבול שהוא מתקלקל. ושכולנו נמצא את עצמנו, מתישהו, על ספסל מעבדת התיקונים, מתחננים לילד של איצ'ה שיציל לנו את החיים שאין לנו. כלומר יש, אבל הם בתוך מכשיר חשמלי קטן שכרגע שוכב פתוח על שולחן עבודה מבולגן של ילד שלא אכפת לו כי הוא לא כמונו; הוא עשה גיבוי.

ואנחנו נרגיש לחוצים ומגוחכים, ולא נרצה להיות שם. ונהיה שם.

אחרי שעתיים ורבע, הילד של איצ'ה יצא אליי כשבפיו הבשורה שאין דרך קלה לבשר: "לא הצלחנו. חיממתי לו את הרכיב, אבל זה עדיין לא עובד". רציתי לפרוץ בבכי, אבל הבטחתי לעצמי להיות גבר, אז רק משכתי באף. ואז לקחתי את האייפון שלי ועשיתי את הדבר שנשבעתי שלא אעשה לעולם: ניסיתי להשיג שירות מסלקום.

אהרוני פותח שולחן עם עוגת שמרים