מכתב מנער דתי: נולדתי הומו, אל תפנו את מבטכם
"למה לא מגיע לי להיות אני? למה אני צריך לשקר, לפחד, להסתיר? למה ה' ברא אותי כך שאמשך לבנים ולא לבנות, ונתן לי התמודדות חריגה למגזר? למה לא מדברים על נושאים כאלה בישיבה שלי, כדי שאולי אוכל להרגיש מעט טוב יותר?" מכתב פתוח של נער דתי לחברי הכנסת של "הבית היהודי"
במציאות אחרת ואולי "טובה" יותר, הייתי יכול להזדהות בשמי בפניכם. הייתי יכול להציג את עצמי בלי להתחבא, לתאר את החיים שלי ואת מי שאני. אבל לצערי, אני לא יכול. אם אקבל אומץ ואעשה את זה, תהיה לכך השפעה עצומה על חיי. ייתכן שלטובה, אך רוב הסיכויים שלא, ואני לא אחד שאוהב לקחת סיכונים.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שלום, אני נער דתי, בן למשפחה דתית-לאומית רגילה לחלוטין, לומד בכיתה י"א בישיבה תיכונית רגילה לחלוטין,
ובכל זאת, כך אני מגדיר את עצמי. כשאנשים שומעים על נערים כמוני, הם טוענים שזה בגלל ש"הוא רוצה להיות שונה", "כי זה טרנדי להיות שונה", ו"זה יעזור לתדמית המתבגר המדוכא שכועס על העולם". אחרים חושבים שנערים כמוני בעצם ממציאים הכל, ולא באמת נמשכים לבנים. ויש שסבורים שמדובר בבעיה פסיכולוגית שתיפטר בטיפול.
להם אני רוצה לומר: אני לא נהנה לחיות בשקר, להסתיר מהאנשים שאני אוהב את האמת לגביי, לחשוב האם חבריי היו אוהבים אותי לו היו יודעים. לא נהניתי מהתקופה שלא קיבלתי את עצמי, ששנאתי את עצמי והתכחשתי לעצמי. אמרתי לעצמי שזה יעבור, שאלה סתם דמיונות, שאני יותר טוב מזה. ביליתי חצי מגיל ההתבגרות שלי לבד, בדיכאון, עם נטיות אובדניות וחוויות נוספות שאני מעדיף לשכוח.
ההתנגדות שלכם מסמלת משהו גדול יותר
אז מן הסתם כבר הבנתם מדוע אני פונה אליכם, אבל אולי אינכם מבינים מה אני רוצה מכם, לאחר שהצעת
החוק לאיסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית כבר עברה בכנסת - למרות התנגדותכם. אבל זה בדיוק העניין: אתם מפלגה ששואפת לייצג את המגזר הדתי, שאני חלק ממנו, ועל כן ההתנגדות שלכם בעצם מסמלת משהו גדול יותר.
לא התנגדתם לחוק שעוסק בנישואים חד-מיניים, בהורות חד-מינית, או בשוויון כלכלי עבור זוגות חד-מיניים, אלא רק באיסור אפליה, לא פחות ולא יותר. לעניות דעתי, גם התורה לא מחבבת אפליה, ולכן אני מנסה להבין מה היה המניע שלכם להצביע נגדו.
האם זה בגלל שאתם מפלגה דתית, ודתיים ולטה"ב לא הולכים ביחד? אני בטוח שאני לא מחדש לכם מאומה בכך שאני לא ההומו הדתי היחיד בעולם, ובמגזר שלנו יש רבים, חלקם עומדים ממש בהתמודדות שהקב"ה הטיל עליהם, ורוצים להמשיך ולקיים את מצוות היהדות; אחרים בוחרים לחזור בשאלה, לברוח מהמגזר הדתי, וכמו תמיד – יש גם כאלה שמנסים לשלב, לחיות כזוג הומוסקסואלי-דתי.
אבל גם מי שעונים על כל אידיאל דתי, עדיין זוכים ליחס מחפיר. הם לא יכולים לצאת מהארון, למרות שזה מקל על ההתמודדות. למה זה? למה מגיע להם היחס הזה? למה לא מגיע להם לצאת מהארון, ולבטוח בכך שאסור יהיה להפלות אותם, כי יש חוק נגד זה? וגם השאר – במה הם שונים ממחללי שבת עבור ההלכה האורתודוכסית? האם בעתיד תציעו גם הצעת חוק שלפיה מותר להפלות מחללי שבת?
החיים שלי הם חיים של שנאה, הכחשה ודיכאון
וישנה אולי סיבה נוספת להתנגדות: הטענה הרווחת ש"כל גילוי של קבלת לטה"ב ישפיע על ילדינו לרעה".
החשש ממה שמכנים רבנים מסוימים כ"הומוסקסואליות אופנתית". ובכן, הגידו לי, למה שמישהו ירצה להיות הומו דתי? זו לא חוויה מהנה, טרנדית ואטרקטיבית. זו התמודדות יומיומית קשה, שרבים היו מעדיפים לוותר עליה. למה שמישהו יבחר בחיים בלי יכולת לאהוב, בלי יכולת לומר מיהו בלי לספוג שנאה?
ואפילו אם הטענה הזו נכונה (והיא לא, אבל נניח, לטובת המקובעים שביניכם): האם אתם מעדיפים להרוס את ההומואים הדתיים שחיים במגזר הדתי כיום ובעתיד, ולדון אותם לחיים של סבל - כדי "להציל" את ילדיכם מאימת ההומוסקסואליות המושמצת? לי זה נראה כהפקרת העניים בשנת בצורת, מתוך דאגה שרק למשפחה שלכם יהיה אוכל.
הילד שלכם יהיה אדם טוב, גם אם יהיה הומו. הכל תלוי ביחס של המגזר שלנו, ובחינוך שתעניקו לו. אם הומו יקבל את אותה התמיכה שמקבל אדם שמתקשה לקיים את ההלכה (שהרי לכל אחד יש יצר הרע), המגזר שלנו ייראה אחרת. חייהם של אנשים כמוני יהיו קלים יותר. הילד שלכם לא יצטרך לעבור את ההכחשה, השנאה, הדיכאון והקשיים הכרוכים בלהיות מתבגר הומו דתי בארון.
ההצבעה שלכם בעד המשך האפליה מסמלת כמה דברים: עבור הומואים דתיים (וחילוניים) היא מסמלת את הנצחת היחס השלילי של המגזר הדתי כמגזר. עבור חילוניים היא מעוותת את היהדות, שאיננה תומכת בעוולות להומואים באשר הם רק בגלל נטייתם. ועבורי היא מסמלת חוסר תקווה והמשך הסבל.
הגיע הזמן שנפסיק להיות שונאי חינם
השיח הלטה"בי במגזר הדתי קיים – אך אינו מפורט דיו, לא נחוש ופשוט דיו, לא מספק. המצב הזה ממרר לאנשים את החיים, ועלול להביא נער דתי שמבין שהוא שונה לחזור בשאלה, לשנוא את הדת, ובמקרים קיצוניים - להתאבד.
למה אני צריך לחיות בידיעה שחבריי לא היו מתקרבים אלי, אם היו יודעים את נטייתי האמיתית? למה אני צריך לחיות בידיעה שכאשר הוריי יגלו על כך, הם לא יאהבו אותי כמו שהם אוהבים כעת, ואולי ינקטו גם צעדים חמורים יותר? למה לא מדברים על נושאים כאלה בישיבה שלי, כדי שאולי אני אוכל להרגיש מעט טוב יותר?
למה אני צריך לשקר, לפחד, להסתיר? למה אני צריך לסתום את הפה כשהנושא עולה וההומופוביה פורחת,
כי מעטים הם בני-גילי הדתיים שיצאו נגדה? למה לא מגיע לי להיות אני, לדבר על ההתמודדויות שלי, ולבקש עזרה מאחרים? למה אני צריך לשקול לוותר על האמונה האמיתית שלי, כי כך לא אוכל להמשיך עוד זמן רב? כי משום מה, ה' ברא אותי (או גרם לכך) שאני אמשך לבנים ולא לבנות, ונתן לי התמודדות חריגה למגזר.
למה שלא נפסיק להיות שונאי חינם, נפסיק לגדף, לקלל ולהרחיק? למה שלא נתחיל לדבוק בערכי היהדות: לתמוך, לאהוב ולקרב? זה יכול להיות על ידי חינוך נכון, הסברה והנגשת הנושא ליהדות. העיקר שיהיה מאמץ, ושבסופו של דבר – יהיה.
אני לא רואה סיבה שיפנו אליי שנאה כשלא עשיתי שום דבר רע לאף אחד. אני לא רואה סיבה בצורך להסתיר את כל זה, לאגור ולאגור ולאגור - ולחכות עד שאתפוצץ.
בברכה ובתקווה לשינוי אמיתי,
נער דתי כאוב שנמאס לו להיות כאוב מסיבה לא מוצדקת.
לפנייה לכתב/ת 
