מתחפשים 24/7: החיים שלי בתוך הארון
אבי החליף את המדים לפני שהגיע הביתה. אוריה מסתיר את זהותו המינית כדי למנוע ממשפחתו עוגמת נפש, ופ' כבר מזמן לא מאמין באלוהים, אבל חי כחרדי. שלושה אנשים מספרים איך נראים החיים כשאף פעם לא מורידים את התחפושת
כשמגיעה אסתר אל בית אחשוורוש, היא אינה חושפת בפניו את זהותה: "ולא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה". החיים בארון, בתחפושת תמידית, היו יכולים להמשך עד עולם אלמלא רקם המן את תוכניתו הזדונית.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
אתם חייבים להיכנס לעמוד פורים המיוחד שלנו:
- הצטרפו למשתה: נכנס יין - נכנסה שמחה
- חשיפה: מתמודד חדש על משרת הרב הראשי
- מגילת הסתר: הספר הכי חתרני בתנ"ך
כמו אסתר המלכה שחיה בתחפושת, מתהלכים בינינו אנשים החיים תחת כיסוי. כאלה המעדיפים שלא לחשוף את זהותם, מטעמים רבים ושונים. אבל תחפושת שאף פעם לא מוּסרת - היא נטל כבד.
אבי: המשפחה לא יודעת שאני משרת בצבא
מידי יום יוצא אבי (הפרטים המלאים שמורים במערכת) מביתו שבמרכז הארץ, לעבודתו כחייל בצה"ל - בפרויקט שח"ר
(שירות חרדים). הוא נוסע בבגדים אזרחיים בלי להסביר לאן ולמה. מרבית שכניו ומכריו בטוחים שהוא יוצא ללימודים בכולל. קרובי משפחתו בטוחים שהוא עובד. הם אינם יודעים שאבי משרת בצה"ל.
"המעשה שעשיתי מאוד חריג", אבי מבהיר, "ואני, כמובן, מקפיד שאף אחד לא יידע על זה. כשהייתי בטירונות נאלצתי להחליף את המדים לפני שהגעתי לשכונה". הוא מתאר משחקי "מחבואים" בסיוע חברים שסייעו לו על מנת שאיש לא יראה אותו במדים. היום הוא כבר רשאי להסתובב בלבוש אזרחי, בדומה לכשליש מחיילי שח"ר.
אבי, בתחילת שנות העשרים לחייו, נשוי ואב לילד, הגיע לשירות הצבאי מסיבות כלכליות בעיקר: "אחרי החתונה ראיתי שאני לא מתאים ללימוד הישיבתי ופניתי לשוק העבודה, אלא שדלתות רבות היו חסומות בפני מכיוון שלא שירתי בצבא. חוץ מזה, גם מבחינה מצפונית היה לי חשוב לדעת שתרמתי את חלקי.
"התייעצתי עם הסביבה הקרובה אם להתגייס או לא, ואפילו קרובי משפחה שלי ששירתו בצה"ל בעבר - התנגדו, כי כבר שנים ארוכות הם משתייכים לחברה החרדית. בהמשך פניתי לרב שלי שלא היה שיפוטי, והוא אמר לי שאם אני כבר מתגייס לצבא, עלי לעשות 'קידוש השם".
"בסוף, השיקולים הכלכליים והמוסריים הכריעו את הכף, והחלטתי להתגייס", מספר אבי. "הכי קשה היה לספר לאישתי, שהייתה בהלם מוחלט. היא לא הבינה מדוע אני צריך להתגייס, כי גם היא חונכה שהצבא הוא גורם שלילי. להערכתי, אם אנשים נוספים בסביבה שלנו, היו יודעים על הכוונה שלי להתגייס, הם היו מנסים לעצור אותי או גורמים לגירושים ביננו".
"למרות שהיה קשה לי להסתגל לאורח החיים השונה של צה"ל, אני מרוצה מאוד מהשירות בצבא", הוא מוסיף. "מתחשבים בי מעל ומעבר כדי להיענות לצרכים שלי כחרדי. אם הייתי יכול לחתום קבע, הייתי עושה את זה, אבל לצערי אין אפשרות כזו ביחידה שבה אני משרת".
לאחר השחרור, מתכנן אבי למצוא עבודה שתפרנס את משפחתו בכבוד. "הלוואי שעוד כמה שנים אוכל לספר על שירותי הצבאי למשפחה המורחבת", הוא אומר בקול שיש בו הרבה ערגה.
פ': הייתי שמח להאמין באלוהים
פ' גדל במוסדות החרדיים הקלאסיים, ומתגורר גם היום בשכונה חרדית עם אשתו וילדיו. הוא בחור כבן עשרים, לבוש כחרדי אך לחלוטין אינו רואה עצמו מחויב לתורה ולמצוות. "הקשיים באמונה", כפי שהוא מכנה אותם, התפתחו בהדרגה.
"לא הייתה לי גישה לאינטרנט", הוא מספר, "לפיכך, את עיקר הידע שלי שאבתי מהספריות שבהן ביקרתי. קראתי ספרים בתחומי המדע, פילוסופיה, היסטוריה ועוד. בהדרגה נחשפתי לידע על העולם החילוני, ויותר מכך - גם פגשתי אנשים חילונים, וראיתי שהדימוי שעליו גדלתי, שגוי לגמרי. הייתי בטוח שכולם גנבים ורוצחים, כי זה הסטריאוטיפ שהלעיטו אותי בו".
פ' לא ויתר בקלות על האמונה שהיא הנדבך המרכזי בחייו של חרדי. הוא פנה לשוחח עם רבנים ופרופסורים שחזרו בתשובה, אך לא מצא מענה מספק לקושיות שלו. הקושי העיקרי, כהגדרתו, הוא להאמין "בסיפורים שמופיעים במקורות היהודים, שאין להם שום בסיס מדעי". אשתו שחוותה אף היא תחושות דומות, הייתה שותפה לתהליך אתו.
פ' מתאר דלגיטימציה כה גדולה לחילוניות, עד שהוא ורעייתו מופתעים בכל פעם מחדש ממחוות קטנות: "ראינו את הסדרה 'בית הספר למוזיקה', וראינו שם את היחס הנהדר של הילדים החילונים להוריהם, שהיה שונה מכל מה שסיפרו לנו", הוא מספר, ומוסיף כי "הרעיון שהכי קורץ לי בחילוניות הוא האוטונומיה האישית; האפשרות להחליט מה מתאים לך ומה לא".
אבל פ' עדיין משתייך לחברה החרדית. ילדיו לומדים בבתי ספר חרדיים, והוא נאלץ להקפיד על שמירת מצוות באדיקות, אף שאינו מאמין ברבות מהן. עם זאת, הוא אומר כי בפועל, "אין משהו ספציפי שנמנע ממני בגלל החזות החרדית שלי". כיום הוא עובד בחברה בתחום הטכנולוגיה, ומרוצה מאוד מן העבודה ומהיחס המקצועי שלו הוא זוכה.
פ' סבור שייתכן ויכול היה למצוא את מקומו בגבולות החברה החרדית, לו הייתה מוכנה לקבל אנשים כמוהו. לדעתו, המצב כיום מצביע על "הקצנה הולכת וגדלה בחברה החרדית. אבא שלי לא נסע לפני עשרים שנה באוטובוסים נפרדים, מדובר בהמצאות חסרות בסיס. בעוד כחמישים שנה מי שלא ייסע באוטובוס 'מהדרין', לא ייחשב כחרדי".
בעתיד הוא מאמין שהוא ואשתו יוכלו להשלים את תהליך היציאה מן העולם החרדי, ולשם כך הם מקבלים הדרכה פסיכולוגית, המנחה אותם כיצד להקל על הילדים את השינוי התהומי.
"אין בתהליך של החילון אקט מרדני. אני לא עושה 'דווקא', מדובר בתהליך נפשי עמוק. במידה מסוימת הייתי שמח לו הייתה לי את אותה אמונה באלוהים, זה היה מקל עלי. אבל היא לא קיימת. גם מבחינה דתית, אין שום מצווה בחיים בתחפושת", הוא אומר.
אוריה: הרב, יש לי נטיות הפוכות
אוריה (היחיד שהתראיין בשמו האמיתי לכתבה) הוא סטודנט בן 23, הומוסקסואל המשתייך למגזר הדתי-לאומי. "כבר בבית הספר היסודי התחלתי לחוש שאני שונה מן הסביבה", הוא אומר. "בעוד ששאר הבנים הפגינו יחס שונה כלפי הבנות בבית הספר, אני התייחסתי לכולם אותו הדבר, ולקח לי זמן להבין שההתנהגות שלי שונה משל אחרים.
"בהפסקות כמעט תמיד נשארתי בכיתה עם האנציקלופדיה בספרייה הכיתתית. רכישת ידע עניינה אותי יותר מחברים. זכור לי במעורפל, שבאחת הפעמים כשהגעתי לערך 'הומוסקסואליות' באנציקלופדיה בכיתה ה'-ו', חשתי הרגשה מוכרת", הוא מספר.
בישיבה התיכונית החל להעמיד פנים ממש, שוחח עם בנות השכבה שלו והשתתף בתחרויות ספורט, כדי להראות לסביבתו שהוא כשאר חבריו, נמשך לנשים. "בשלב הזה כבר התחלתי להבין שלא יכול להיות שמדובר בטעות, והיה לי ברור שאני נמשך לגברים, אבל עוד לא שאלתי את עצמי בגלוי אם אני לא נמשך לנשים".
במקביל, החל להתאהב בחבריו לכיתה. "הייתה גם משיכה מינית, שהתבטאה בפנטזיות אקראיות שהודחקו. מבחינה מוסרית, היה לי הכי קשה להימשך לחברים שלי, זה פשוט הרגיש לי לא בסדר", הוא מספר.
אוריה המשיך לישיבת הסדר מתוך רצון להמשיך ללמוד. בתחילה, היה היה עסוק בעיקר בלימוד תורה, והקדיש פחות מחשבה לזהותו המינית. "כשבאיזשהו שלב, המחשבות המטרידות חזרו - פניתי לרב שלי באמצעות אס-אם-אס: 'הרב, אני מעוניין לדבר אתך על נטיות הפוכות".
"בתום שיחה של כשעה וחצי, הוא אמר לי: 'כל הכבוד לך על האומץ לפנות, קראתי על הנושא ואני מכיר אותו". בנוסף, פנה
אוריה לארגון המתמחה בטיפולי המרה להומוסקסואלים, אך לא מצא שם את הפתרון.
"לאחר הצבא התחלתי לספר על הנטייה שלי לחלק מחבריי באופן אישי, כי היה חשוב לי שייחשפו למושג 'הומו דתי'. כאן, לצערי, החלה ההידרדרות ביכולת שלי להתנהג באופן נורמלי. כשנודעה לראש הישיבה הנטייה שלי, הוא אסר עלי להמשיך לדבר על כך עם חברים, או ללמוד עם בחורים צעירים מחשש שאפתה אותם. ועדיין בחרתי להמשיך ללמוד בישיבה", הוא מספר.
לאחר שאוריה התראיין בעילום שם לסרט סטודנטים שעסק בנושא, החליט הרב להעיף אותו מהישיבה. "אף שכיום אני מדבר על הנושא, וגם ההורים יודעים על כך, אני מעדיף שלא לחשוף את זהותי ברבים בגלל עוגמת הנפש שעשויה להיות למשפחה שלי. בבוא הזמן אמצא את בן הזוג שלי, שיהיה דתי, שומר הלכה ולטעמי, כמובן".