וכל הכבוד לשייר: מונטיפיורי ממשיך לתרום
אלפי מסמכים ארכיוניים של יהודים מראשית המאה שעברה, מהווים אוצר המתעד קהילות שלא נותר להן זכר לאחר השואה. לאחרונה - לאחר ארבע וחצי שנות עמל - הם הועלו לרשת לצרכי מחקר וחיפוש שורשים, כחלק ממאגר מונטיפיורי. ומה חסר? מסמכים מיהודי המזרח, שנראה כי לא כתבו למונטיפיורי
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זה לקח לא פחות מארבע וחצי שנים, ולפני שבועות מספר עלה סוף-סוף לרשת האוסף המפואר והמרתק של אגרות משה מונטיפיורי. כעת, בלחיצת כפתור יכול כל אדם לקבל גישה חופשית למאגר מרשים המכיל אין-ספור אגרות שונות שנשלחו אל הפילנטרופ היהודי מרחבי העולם.
האוסף הוצג לראשונה לציבור הישראלי בכנס מונטיפיורי, שנערך - איך לא - בשכונת משכנות שאננים הירושלמית. בראיון מיוחד ל-ynet מספר ד"ר פרנוסאה גנה, יוזם הפרויקט, על חשיבות המאגר, שמיד עם עלייתו נכנס לשימושם של חוקרים ברחבי עולם, ועל הרלוונטיות שלו לחיינו היום, כמקור לחיפוש שורשים.
"יש באוסף מאות חתימות ושמות. וזה מקור מצוין להכיר ולהתחקות אחר קהילות ואנשים שלא קיימים עוד, ומאגרי המידע עליהם הושמדו בשואה", הוא מספר. "היום הם שבו לחיים ברשת, דרך אותן אגרות".
מונטיפיורי של האשכנזים
קהילת יקטרינוסלב דניפרופטרובסק (באוקראינה של היום) שולחת לסר מונטיפיורי מכתב שנכתב כמה שנים אחריבאיגרת אחרת, לדבריו, מתגלה כמעשה מרמה: מכתב שבו "מתבשר" השר מונטיפיורי על הפיכתו לנשיא כבוד של החברה-קדישא בפרג. "זה דבר שלא קרה. הוא לא מעולם לא נרשם במסמכים כחבר כבוד, ועל התרמית המעניינת הזו היה חתום אחד ממנהיגי תנועת 'חובבי ציון', שאול פנחס רבינוביץ".
לא פחות מעניין, הוא מה שאין באוסף הזה: ולו מכתב אחד ממדינות ערב. "אני לא רוצה להיות נחרץ, מאחר ויש עדיין כ-400 מסמכים שטרם נבדקו והועלו", ד"ר גנה מסייג, "אז אולי התמונה עוד תשתנה, אבל בינתיים, מבין אלפי המסמכים שכבר העלנו - אין ולו אחד יהדות המזרח.
"זה לכאורה מאוד מוזר, שכן מונטיפיורי ביקר במרוקו, לדוגמה, והיה בקשר עם הקהילה היהודית שם, כמו גם עם קהילות אחרות תחת שלטון ערבי. ועדיין, שום דבר לא נשלח. גם האגרות שקיבל מקונסטנטינופול (איסטנבול), הגיעו למעשה מהקהילה האשכנזית הקטנה בעיר".
השד העדתי?
"לדעתי, ממש לא. מכתבים מהקהילה הספרדית בירושלים יש גם יש. מונטיפיורי עצמו היה דווקא שילוב מעניין: הוא היה בעצם ספרדי, והשתייך לקהילה ספרדית ליברלית שהתקיימה באירופה בסוף המאה ה-18, בין היתר גם בלונדון. כבר באותה תקופה יכולת להיות יהודי טוב, ללכת לבית הכנסת - ועדיין לחוות חיים מאוד ליברליים מבחינה דתית".
לדברי ד"ר גנה, בשנות חייו הראשונות התרחק מונטיפיורי במידה רבה מהחיבוק הקהילתי. גם שמירת המצוות והקשר הדתי בכללותו היו רופפים. אך עם התגברות מעמדו כפילנתרופ של העם היהודי, כל זה השתנה. "לא הייתי מגדיר זאת כחזרה בתשובה, אלא יותר כהתקרבות משמעותית לשורשים".
ד"ש מהעבר
ד"ר פרנוסאה גנה, חוקר באוניברסיטת לונדון, טוען כי המאגר מהווה תיעוד מרשים ויוצא דופן של הציביליזציה היהודית,
שנדמה היה כי מלחמת העולם השנייה לא הותירה לה זכר. אלפי אגרות ברכה ודברי שבח, שנשלחו מיהודי דרום-אפריקה, הונגריה, צ'ילה, פולין דנמרק, גרמניה, ועוד ועוד קהילות באירופה - וכמובן מארץ ישראל. "באוסף ישנן אגרות ברכה בעברית צחה ופיוטית מחברון, טבריה, צפת וכמובן מירושלים, כולן חתומות בידי מנהיג הקהילות של אותם ימים רחוקים".
"העיצובים מרתקים וייחודיים: ישנן אגרות באנגלית רהוטה בפרינט בסגנון ימי-הביניים, עם איורי פרחים מרשימים, שהגיעו מיהודי הקולוניות הבריטיות, בעיקר באפריקה; ברכות בכתב יפהפה אבל מחוסרות עיטורים ממזרח אירופה; מכתב מחברון שאויר כמו כתובה עתיקה. המסורת היהודית לצורותיה ושלוחותיה משתקפת מול עינינו.
"האוסף הזה, הוא גם תיעוד נדיר של חתימות מרהיבות ביופיין, מגיבורי העברית דוגמת המשורר המשכיל יהודה לייב לוין, שחתם בצורה מהוססת כמי שרק למד באותם ימים את השפה העברית, לצד מכתבים וחתימות מרבנים כמו עזריאל הילדסהיימר ושמשון רפאל הירש מגרמניה, מאבות האורתודוקסיה המודרנית, לצד תיעוד קשרי הידידות עם מנהיג הפרושים בירושלים, הרב שמואל סלנט".
אניגמה ושמה מונטיפיורי
הפרויקט המשותף לקרן מונטיפיורי ואוניברסיטת לונדון, אף מנסה לשפוך אור על חידת דמותו של משה מונטיפיורי, האיש שעדת הפרושים בירושלים, וגם אויביהם האידיאולוגים "חובבי ציון" כמו גם נזקקים בריטים ממחוז קנט, ראו בו את "האיש שלהם"; אניגמת חייו המרתקת של האיש שהצליח לפעול בזירות השפעה שונות, ובכל זאת להפוך לגיבור של כולם.
"מצד אחד, מכתב מרב ליטאי מווילנה הקורא לו 'מגן היהדות', ומצד שני, אחר שקורא לו 'אדריכל עצום'. כולם ראו בו גיבור, אבל כל אחד ראה בו משהו אחר. הוא באמת הצליח לאגד סביבו מגוון מאוד מרשים ויוצא דופן של אנשים".
גנה מכנה את מונטיפיורי אבטיפוס מרשים של "היהודי החדש", זה שמצליח לחיות במגוון זירות השפעה. "הוא ידע לנצל את התקשורת, ואת תהפוכות זמן. הוא הצליח להגיע למקומות שיהודים באותם הימים לא יכלו להגיע אליהם, והוא בהחלט ניצל את זה".
"בתחילה התייחס אליו היישוב הישן בישראל בחשדנות. הוא היה חדשן גדול עבורם. אבל כל היוזמות שלו - בין אם הצליחו ובין אם לאו - סימנו את הדרך הנכונה לצעוד קדימה. הייתה לו ללא ספק אג'נדה מאוד ברורה. ניסיונותיו להקמת בית ספר לבנות, בית חולים, ולהכנסת לימודי ערבית לישיבת 'עץ החיים', אף הביאו להתקפות עליו.
"מצד שני, לבן אדם היה כסף, והקהילה היהודית בירושלים הייתה חלשה מאוד, כלכלית ובריאותית. כשאדם מגיע עם כל כך הרבה אפשרויות לסייע, צריך לשמור על יחסים טובים עמו. אם הוא היה עם פחות כסף ואותה הגישה, זה היה מסתיים, מן הסתם, אחרת. אז, במאה ה-19, היה נדיר שיהודי אפילו רוכש קרקע, ועוד יותר כשמדובר בנתין זר. ומכרו לו, כי לא אומרים לא לסר משה מונטיפיורי".
איך אתה רואה את החיבור בין האיש וההתמודדויות שלו, למה שרלוונטי היום לישראלים?
"לפני מאה שנה הוא עסק במעמדן של נשים בקהילה החרדית, וגם היום זה על השולחן, כמו גם המתחים הבלתי פתורים בין אשכנזים לספרדים, רפורמים לאורתודוקסים, ליברלים חילונים לדתיים. לאן שלא נביט, זה לא מפסיק להיות רלוונטי. למעשה, היום יותר מתמיד, ישראל חוגגת סוג של 'מונטיפיירה'".
לפנייה לכתב/ת 
