"עומאר": סיכול ממוקד של הכיבוש
סרטו של הבמאי הפלסטיני האני אבו אסעד עוסק ביחסים בין משת"פ לאיש שב"כ, ובניגוד ל"בית לחם" נוקט עמדה ברורה. אך מעבר לאמירה הפוליטית, "עומאר" הוא קודם כל סרט התבגרות טרגי, על צעיר שמשתתף בפעולות טרור דווקא בשל אהבתו לאישה. הבסיס הנאיבי הוא זה שהופך אותו למעניין
"עומאר", סרטו של הבמאי הפלסטיני המתגורר בהולנד האני אבו אסעד, נפתח בתמונה מרשימה שבה מצולם הגיבור ממרחק גדול כאשר הוא מטפס בחבל על חומת ההפרדה וקופץ מעברה האחר. הדימוי הזה של האזרח הקטן מול הקיר הענק חוזר במהלך הסרט, והוא בהחלט משיג את המטרה שלשמה נועד - להבליט את כיעורו הפיזי והמוסרי של מבנה הבטון, על שלל האסוציאציות שהוא מעורר, אך גם את נחישותו של הצעיר הפלסטיני העובר אותו בנקל על מנת לפגוש את חבריו המתכננים פעולת התנגדות אלימה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
עלילת "עומאר" דומה להפליא לזו של "בית לחם" הישראלי - שני הסרטים עוסקים במערכת היחסים שבין משת"פ פלסטיני ומפעילו איש השב"כ.
אלא שבניגוד לסרטו של יובל אדלר, שהתפאר באיזון שבו וביכולתו לחמוק מאמירה פוליטית ברורה (כאילו שהכיבוש הוא זירת התרחשות הוליוודית) - זה של אבו אסעד נוקט עמדה, וכזו שיש בה כדי לעורר אי נוחות אצל הקהל הישראלי.
עומאר (אדם בכרי), בן כפר פלסטיני, מאוהב בנאדיה (לים לובאני), אחותו הצעירה של חברו מילדות טארק (איאד חוראני). שני הגברים, יחד עם חבר ילדות שלישי, אמג'ד (סאמר בישראת), מתקיפים עמדת שמירה ישראלית והורגים חייל ישראלי. בעקבות הלשנה נעצר עומאר ועובר סדרת עינויים במרתפי השב"כ, שם גם מונחת בפניו הצעה – לסייע באיתורו של רוצח החייל או לעמוד בפני מאסר עולם.
עומאר נעתר, ועם שחרורו יוצאים הוא וחבריו לעלות על עקבותיו של המלשין. במקביל מתברר לו שאמג'ד מחזר בעצמו אחר נאדיה. בהדרגה גואה המתח בין שלושת החברים, וכך גם בין עומאר לאהובתו החושדת מצדה בזהותו הכפולה. כוחו של הסרט הוא בתיאור מצוקתו של עומאר, אשר מוצא עצמו מסובך ברשת של מניפולציות ושקרים שבה מעורב גם איש השב"כ, רמי (וואליד זואייטר).
לזכותו של אבו אסעד ייאמר שסרטו אינו פמפלט פוליטי. נכון הוא שהסצינות המתארות את הנעשה בחדרי החקירות של השב"כ, כמו גם זו שבה מתעללים חיילים ישראליים בעומאר ושוברים את אפו בקת רובה – אינן אמורות להקל על הצופה החורט על דגלו את דימויה ה"מצפוני" וה"הומאני" של מדינת ישראל. אבל "עומאר" הוא, בראש ובראשונה, סרט על התבגרות טראגית, שגיבורו הופך לנגד עינינו מצעיר נאה ותמים לדמות מצולקת, פיזית ונפשית, המונעת מתוך בלבול ויאוש.
&91;1&93;-b.jpg "מתוך הסרט. הגיבור הופך לנגד עינינו מצעיר נאה ותמים לדמות מצולקת")
לזכותו של אבו אסעד - שסרטו "גן עדן עכשיו" קטף ב-2005 את פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והיה גם מועמד לאוסקר בקטגוריה זו - ייאמר שגיבורו אינו עוד "לוחם חירות" הרואי, אלא צעיר שהכוח המניע אותו במעשיו הוא אהבתו לנאדיה. אדרבא, השתתפותו בפעולות ההתנגדות אינן נובעות ממיליטנטיות או אידיאה פוליטית, אלא מרצונו לרצות את טארק, אחיה של נאדיה, ולשכנע אותו לתת את הסכמתו לנישואיהם.
יש משהו נאיבי באופן שבו מתאר אבו אסעד את סיפור אהבתם הטרגי של עומאר ונאדיה, אולם הנאיביות הזו היא שמעניקה לסרט את עוצמתו שמגיעה לשיאה בשוט האחרון - מבלי לחשוף - והיוצא מן הכלל שלו. "עומאר" הוא סרט פלסטיני שמסלק את הפאתוס ממעשיות ה"שאהיד", וחושף את המכניזם האנושי והמלנכולי - כזה שאינו קשור ישירות לכיבוש - שנמצא בבסיסן. מבחינה זו, זהו סרט מעניין יותר מ"גן עדן עכשיו" שביקש לשרטט את דיוקנותיהם הנוגעים ללב של צמד מחבלים מתאבדים.
כב"בית לחם", גם כאן מתואר איש השב"כ כדמות אב (הסרט כמעט ואינו מתייחס אל משפחתו של עומאר, וזו אחת מחולשותיו). אבל להבדיל מהסרט הישראלי, פה מדובר בדמות אפלה,
שטנית כמעט, שבסצינה קומית אחת נחשפת גם כאנושית. עיצובה האפקטיבי של הדמות הזו, שנדמית כאילו הגיחה מ"פילם נואר" הוליוודי (והעברית שבפיה נשמעת אמינה לחלוטין), נזקף לזכותו של זואייטר, שהוא השחקן המקצועי היחיד בצוות וגם אחד ממפיקי הסרט.
"עומאר" מתחיל כדרמה רומנטית והולך ומתעטף בקדרות ועלטה מוסרית, שאיפיינו את סרטי הפרנויה האמריקנים של שנות ה-70. נוכחותם של מלשינים ומשתפי פעולה וכן תחושת הרדיפה והחשדנות שאופפת את הכפר שבו מתרחשת עלילת הסרט, הופכים אותו לדרמת מתח יעילה שנמנעת מדידקטיות, ומערבת את הצופה בה לכל אורכה.
