האני אבו-אסעד: "סוכני שב"כ הם אנשים טובים שעושים עבודה רעה"
צילומי "עומאר" של האני אבו-אסעד נעשו בתיאום עם צה"ל, והיום הוא קצת מצטער על כך: "זו פעם ראשונה שלא מפריעים לי, ועכשיו אין לי סיפורים לספר". בראיון הוא מדבר על המתחרה הישראלי "בית לחם" ("סרט בלי ביצים") ומסביר למה היו שהתנגדו לאופן שבו הציג את השב"כ: "איני רוצה להאשים את האדם הפשוט בפשעי הכיבוש"
הקהל הישראלי כבר התרגל לראות שחקנים ערבים על מסכי הטלוויזיה והקולנוע שלו, ולעיתים אפילו מאמץ אותם בחום אל לבם. ומה עם יוצרי הסרטים? זה סיפור אחר לגמרי, בוודאי כשמדובר באלו המבקרים את השלטון הישראלי ואת הכיבוש בשטחים. וכזה הוא האני אבו-אסעד בן ה-52. הבמאי יליד נצרת, שהשתקע בהולנד, זכור מ"גן עדן עכשיו" שעורר שערוריות (בגין עיסוקו במחבלים מתאבדים) ובמקביל זכה לשבחים ופרסים (גלובוס הזהב לסרט הזר ב-2006). עכשיו הוא חוזר אלינו עם סרט מדובר נוסף, "עומאר", המשלב סיפור אהבה בין פלסטינים צעירים למצב הפוליטי ולרדיפת השב"כ.
גיבור הסרט הוא עומאר (בגילומו של אדם באכרי), צעיר פלסטיני שמעביר את ימיו בין עבודתו במאפיה לפלרטוטים עם אהובתו נאדיה (לים לובאני בת ה-17) ומפגשים עם אחיה פעיל הפת"ח (איאד חוראני). אחרי שהיה מעורב בתקרית ירי הוא נעצר על ידי השב"כ, ומעונה ונסחט על ידי הסוכן רמי (וואליד זואייטר) לשמש כמשתף פעולה ולבגוד בחבריו. כשעומאר חוזר לביתו הוא נע בין ניסיונות התחמקות מהשלטונות הישראלים, חשדנות מקורביו ומניפולציות שקרו מתחת לאפו (השבור).
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet
- ענר פרמינגר על "החיים בינתיים"
- יונתן גורפינקל על "שש פעמים"
- דני רייספלד על "פנתר לבן"
- עמי ליבנה על "שרקייה"
- יובל אדלר על "בית לחם"
- ארי פולמן על "כנס העתידנים"
"הסרט הוא יותר על אהבה, חברות, ואמון", אומר אבו-אסעד ל-ynet, "ניסיתי לעשות סרט שייצג את תחושת הפרנויה שלי בחמש-שש השנים האחרונות". למרות החשדנות שהוא מודה בקיומה, הבמאי הפלסטיני מדווח כי הפקת "עומאר" נעשתה בתיאום מלא עם הצבא, שלהפתעתו לא הערים קשיים. "זו הפעם הראשונה בחיי שהשלטונות הישראלים לא התערבו בשום דבר ממה שעשיתי. ואני חושב שזה מסיבה פשוטה: הם יודעים שישאלו אותי 'איך התנהגו הרשויות איתך?', ועכשיו אין לי סיפורים לספר, ויותר קשה לקדם את הסרט", הוא אומר.
יש שיגידו שבכך אתה משרת את השלטון הציוני שרוצה להציג את עצמו כנאור ומקבל ביקורת.
"זה לא משנה אם הם נותנים לנו לעשות את הסרט או לא, אנחנו היינו עושים אותו איתם או בלי אישור שלהם. גם אם הם נותנים לנו לעשות את הסרט, זה לא משנה. זה לא אומר שהפשע לא קיים, זה לא אומר שאין כיבוש, ואפליה ואפרטהייד. זה לא הופך אותם לחפים מפשע. הם עובדים על הטיפשים, ואני לא טיפש. ומי שיעבדו עליו, אז הוא טועה".
בין האישורים שנדרשו מהצבא היה אחד לטיפוס על חומת ההפרדה במזרח ירושלים, ואלו התקבלו רק עד לגובה מסויים. לכן נדרש הצוות לצלם את סצנות הטיפוס על החומה בשני אתרים שונים - במזרח ירושלים ובנצרת (שם נבנה קצה החומה). אבל העניינים הסתבכו, ולא בגלל הרשויות. אבו-אסעד מספר כי נדרש פעלולן לצורך סצנות הטיפוס, ועל רקע זה פרץ ריב בינו לבין המפיק, שהעדיף להמנע מצילומים אלו במלואם בגלל סיכון הפעלולן והוצאות הביטוח.
"חשבתי שאם הוא לא ייתפס כל כך גבוה, האמינות של הסצנה תהיה פחותה - ואני זוכר שביום הזה היה ריב גדול, הגדול ביותר שהיה לי עם המפיק. כמעט הגענו לחילופי מהלומות ברחוב בירושלים. אנשים הסתכלו עלינו ושאלו 'מי המשוגעים האלה על מה הם נאבקים?'", הוא מספר.
לא פחות מורכבת היתה סצנת המרדף שצולמה במחנה הפליטים אל פרעה ליד שכם, בין מאות ילדים שניסו להשתרבב אל הפריים. פה בא לידי ביטוי שיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי מוצלח בין אבו-אסעד למפעיל הסטדיקאם, חיים איסיאס, שאיפשר את צילומי האקשן למרות הקשיים. "הוא עשה עבודה אדירה - כך שיכולנו לנצל את הסמטאות הצרות בלי ההפרעות של הילדים".
"במקום כזה שולטת אנרכיה, וכל ילד קטן יכול להפריע לעבודתך", ממשיך הבמאי לתאר את ההמולה במקום, "חלקם הבינו את ההגיון שלנו, ועזרו לנו למנוע מילדים אחרים להפריע, אבל לפעמים הם השליכו פצצות חול עלינו. זה היה מאוד נחמד, הרגשנו שאנחנו במלחמה אמיתית. הדבר הכי מצחיק בנוגע לסצנות האלה, הוא שהיו לנו שני סוגי אנשים שם. אנשים שמגלמים את הפלסטינים, ואנשים שמגלמים את הישראלים והצבא. גילינו שחלק מהם נהנו לגלם את החיילים. היינו מאוד מופתעים, אבל אני חושב שכשהכובש מדכא את האנשים זמן רב כל כך, הבלבול גובר".
והבלבול הזה נוגע לא רק למשתתפים הפלסטינים על הסט, אלא גם באלו שצופים בו בבתי הקולנוע בגדה המערבית וברחבי העולם הערבי - זאת במיוחד כשמדובר בדמות סוכן השב"כ רמי ובזה המענה את עומאר (בגילומו של יוסף סוויד). בין הצופים הפלסטינים היו כאלו שהתנגדו לפן האנושי שאבו-אסעד מעניק לדמויות אלו. כך למשל בסצנה בה רמי משוחח עם עומאר במתקן הכליאה, כשלפתע מתקבלת שיחת טלפון מאשתו, והוא נאלץ לתת לה דין וחשבון.
עוד על קולנוע והכיבוש:
- לכבוש את הוליווד עם הכיבוש - טור אישי
- המדריך לקולנוען עוכר ישראל
- הנרטיב הפלסטיני - סיפור אהבה
- ראיון עם סוזן יוסף על סרטה "חביבי"
"התגובות של הפלסטינים היו דו צדדיות", מדווח הבמאי, "אלו חסרי הניסיון כעסו עלינו כי בדמיונם האנשים שעוסקים בעבודות הללו הם מפלצות, ואנחנו תיארנו אותם כבני אדם. אבל אנשים שהיה להם ניסיון עם השב"כ ובתי הכלא חשו שזה מאוד אמיתי. הם יודעים שסביר להניח שתקבל שיחה מאשתך בעודך מענה מישהו. זו לא סצנה קומית, אלא המציאות. אנחנו רוצים לעשות סרט מציאותי, אז ברור שמישהו לא יסכים איתנו כי אנחנו הופכים את המענה לאנושי, אבל לי חשוב המצפון שלי ואיני רוצה להאשים את האדם הפשוט בפשעי הכיבוש".
את העקרון הזה הקפיד אבו-אסעד להנחיל גם לשחקניו - זואייטר (דובר הערבית, שנדרש ללמוד את הטקסט שלו מבלי לדעת עברית) בסצנה המשעשעת במשרד, וגם סווייד שמשתתף בסצנת עינויים קשה לצפייה. "יוצרי סרטים מאומנים בלהפריד בין הרגשות לרציו", מסביר אבו-אסעד, "כשאתה עושה סצנה כזאת אתה מסתכל עליה מנקודת מבט טכנית. אפילו כשאתה צריך להפגין רגשות, אתה צריך להתבונן מנקודת מבט טכנית.
"עם יוסף סווייד דיברתי הרבה על איך לא להיות סטריאוטיפי כלפי החבר'ה האלה, כי בסופו של דבר הם בני אנוש, ויש להם ילדים. הם אנשים טובים שעושים עבודה רעה. זו לא הטעות שלהם, אלא של השיטה שמכריחה אותם לבצע את המעשים הרעים. אמרתי לו: 'באמת, אתה חייב לחשוב שאתה מגלם אדם רגיל, שיש לו ילד, והוא מחבק את ילדיו כשהוא חוזר הביתה. הוא רק עושה מה שהוא חייב לעשות'".
ובכל זאת, הם אלו מיישמים את הוראות השלטון.
"אני חושב שמי שאחראי היא האליטה של המערכת, לא האנשים הפשוטים. אני עושה הבדלה גדולה בין השניים. ברור שהחייל הפשוט במחסום אינו חף מפשע, הוא הופך לחלק ממנו, אבל בסופו של דבר הוא חייל שממלא את חובתו. ולפעמים זה קל יותר לחייל לעשות זאת טוב ולהתכחש לפשעיו. למרות שאני מאוד נגד אי צדק, אפרטהייד, כיבוש, אפליה - זה הכל שיטה, שאליטה מסוימת משכנעת את אנשיה שזו הדרך היחידה שאנחנו חייבים להתנהל לפיה, כי אין לנו ברירה".
"עומאר" יוקרן בסינמטק תל אביב החל מיום חמישי הקרוב, אולם כבר עתה הוא מעורר הדים בעולם. בפסטיבל קאן האחרון הוא זכה בפרס השופטים במסגרת "מבט מסויים", והוא עבר את הסינון של האקדמיה האמריקנית לקולנוע בדרך לרשימה הקצרה של המועמדים לאוסקר. המועמד של ישראל, "בית לחם", לא הצליח לעבור את הניפוי, למרות ששני הסרטים נוגעים בנושאים דומים, ובראשם מערכת היחסים בין צעירים פלסטינים למפעילי שב"כ.
אבו-אסעד מספר כי התרשם מאיכויותיו של "בית לחם", אך מודה כי הנייטרליות של יוצריו אינה ברורה לו. "זה סרט שעשוי היטב. התרשמתי מאוד מהמשחק, מהצילום והבימוי היה נהדר. מנקודת המבט שלי הם ניסו מה שמכונה 'סרט מאוזן', שהוא בעצם סרט בלי ביצים. כיוצר קולנוע אתה צריך שתהיה לך דעה, אחרת מה יש לך לספר? אם אתה רק רוצה לבדר אז אל תעשה סרט פוליטי, תעשה קליפים. אם אתה רוצה להתעסק בפוליטיקה, אתה חייב שיהיה לך מה להגיד על זה. את חייב להכיר את הנושא ולהבין מה מתרחש.
"אם אינך רוצה להביע דעה, זו טעות ענקית בעיני. אם אין לך משהו להגיד, למה את עושה סרט? למה אתה מטריד אותי ואותך, למה אתה מבזבז את הכישרון שלך? אני חושב שזו הבעיה שלי עם 'בית לחם'. למרות שאני חושב שזה סרט מצוין. אם הוא לא הצליח להיכנס לרשימת המועמדים זה לא אומר שהוא סרט טוב או רע. זה רק מזל".
אחרי המועמדויות של "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" אשתקד, ועכשיו "עומאר", עתה חש שזה מבטא שינוי בגישה של הוליווד ונטייה לטובת הפלסטינים? יש מי שיראה בהישג שלך ניצחון על הישראלים.
"אני לא רואה את זה כניצחון פלסטיני. כקולנוען מקצועי אני יודע שהאוסקר הוא מזל גדול. ברור שאשמח להיות מועמד שוב, ובטח לזכות באוסקר, אבל אני יודע שיש בזה הרבה הימור, הרבה מזל, וגם הסרטים האחרים בתחרות חזקים מאוד - לכן זה כבר כבוד גדול להיות בין תשעת הראשונים. אבל זה לא אומר הרבה על איכויות הסרט".
אז האמריקנים הולכים לקראתו, אבל מה עם העולם הערבי שהחרים את סרטו של זיאד דואיירי הלבנוני "The Attack" רק בגלל שצולם בישראל? אבו-אסעד מספר כי לא נתקל במגמה דומה וכי "עומאר" יוקרן בירדן, לבנון, מצרים, נסיכויות המפרץ ועוד. "אני נגד פסילה של כל סרט, זה דבר טפשי מאוד", הוא קובע, אך מביע תמיכה עקרונית בחרם על ישראל.
"זה דבר לגיטימי, והמאבק של ממשלת ישראל בו גורם לה יותר נזק מתועלת. כי אם הם יהפכו את זה ללא חוקי, כמות המחרימים תהיה כפולה. אתם יוצרים עבורם יחסי ציבור ולא מקבלים כלום
בתמורה. להתעלם מהחרם זה הכי טוב בשביל הממשלה, לא בשבילנו".
ומה לגבי הציבור עצמו?
"בשבילי הקהל הישראלי חשוב מאוד. בסופו של דבר, בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, נצטרך לחלוק את המקום הזה באופן שווה. וכשיש לך את החזון הזה ואתה חושב שהציבור הישראלי הוא השותף שלך, בין אם אתה אוהב את זה או לא, עליך להתייחס אליו כשותף. ולכן להראות להם את הסרט הוא התחייבויות שלי לשותפות הזו.
"יש אנשים שחושבים שהסרט הזה יהיה קשה לצפייה עבור ישראלים. אני חושב ההפך. כל סרט שמאפשר לך לחיות חיים שאתה לא חי במציאות הוא סרט טוב. הזדמנות לחיות עם מישהו שאתה לא מזדהה איתו במציאות, ובסרט אתה יכול ללכת איתו ולהבין את הראייה שלו. זה הופך אותך לאדם טוב יותר".
