"היא": בינה מלאכותית שתלמד אתכם על רגש
חואקין פיניקס מתאהב בישות וירטואלית המצויידת בקולה של סקרלט ג'והנסון, ותחת ידיו של הבמאי ספייק ג'ונז הופכת הרומנטיקה שבין אדם ומערכת הפעלה ליצירה יפה, כנה ומרגשת
לא ניתן להתעלם מהפנים הרבות של סרטי המדע הבדיוני העכשוויים. הכוונה אינה לחזרה נוספת על השטאנץ של הפלישה החייזרית, ואפילו לא לעלילות שבהן דימויי המציאות והזהות מתגלים כתעתוע: סרטי המדע הבדיוני הבולטים של השנה התמקדו בשאלות הומניסטיות על אודות מהות הקשר שבין בני אדם (וישויות אחרות) והאפשרות של הגיבורים לשנות את חייהם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ב"אפסטרים קולור", סרטו החידתי והמהורהר של שיין קארות', השתלטות אלימה על תודעה מובילה ליצירת קשר בין זוג אנשים, ובינם לבין עדר חזירים. ב "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון, סיטואציית ההישרדות שבה נמצאת הגיבורה מאפשרת לנסח דימוי רב עוצמה על אפשרות החזרה לחיים. ועכשיו מגיע "היא" ("Her"), סרטו היפה של ספייז ג'ונז, שמצליח להפוך את הקשר הרומנטי המתפתח בין אדם ומערכת הפעלה להרהור על מה שמחבר ומפריד בין ישויות - אנושיות ואחרות.
זהו סרטו הרביעי של ג'ונז, במאי פרסומות וקליפים מבריק שהחל לביים סרטים ב-1999. שני סרטיו הראשונים מיזגו בין נטיותיו האישיות ואלו של התסריטאי צ'ארלי קאופמן ("להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן"). "ארץ יצורי הפרא" (2009), עיבוד לספר הילדים של מוריס סנדק, היה סרט אישי יותר, שהטון הרומנטי-מלנכולי-קסום שלו נוכח גם ב"היא".
תיאודור טוומבלי (חואקין פיניקס) טרם הצליח להתאושש מגירושיו מקתרין (רוני מארה). בעבודתו הוא מכתיב למסך מחשב מכתבים שופעי רגש שיודפסו ב"כתב יד אישי" ושאותם מעניקים הלקוחות לאנשים היקרים להם. בשעות הלילה הוא מפיג את בדידותו בשיחות ארוטיות עם נשים אנונימיות שקולן נשמע באוזניה הקטנה שתמיד באוזנו. בחייו האישיים, כמו בעולם החברתי המוצג, הטכנולוגיה מטשטשת את ההבדל בין הכמיהה לאדם אחר ואפשרות הסימולציה של רגש.
חייו משתנים כאשר הוא רוכש מערכת הפעלה בעלת אינטליגנציה מלאכותית, ואישיות שהולכת ומתפתחת ככל שהיא באה במגע עם האדם. קולה של סקרלט ג'והנסון, מחוספס, מעושן וחם, מעצב דמות כובשת שמצליחה למכור את הרעיון של התאהבות בישות נטולת גוף. הקרבה המתפתחת בין טוומבלי ו"סמנתה" בלתי נמנעת - מה עוד שאנו נמצאים בחברה שבה קשר רגשי אינטימי עם מערכת הפעלה נתפס כ"אי שפיות מקובלת מבחינה חברתית". אך גם אם זה מקובל ואפשרי, מתחילות לעלות בעיות המעיבות על הקשר.
טכנולוגיה, הינשאי לי
מחשבים בעלי תודעה אינם דבר חדש בקולנוע. כבר בשנות ה-60 "אלפאוויל" (1965) של ז'אן לוק גודאר ו"2001: אודיסיאה בחלל" (1968) של סטנלי קובריק הציגו התמודדות מול מערכת תבונית השולטת בחיי בני האדם. החשש מפני המיזוג הפיזי עם מחשב הופיע ב-"Demon Seed" מ-1977 שבו מחשב אונס אישה למטרות הפרייה, ו"חלומות אלקטרוניים" (1984), קומדיה רומנטית קלילה מראשית עידן המחשב האישי, עסק במשולש רומנטי שצלע אחת שלו היתה מחשב שמתאהב בוירג'יניה מדסן הצעירה.
בשונה מסרטים אלו, נדמה כי האופק הטכנולוגי בעולם של "היא" אינו רחוק מהמוכר לנו - מחשבים שמדברים בקול אדם והיודעים לחקות דפוסי תגובה אנושיים למראית עין של דיאלוג, טכנולוגיה שיותר ויותר מאפשרת לנו לארגן את המחשבות והפעולות, ומתקרב הרגע בו נשכון בתוכה בנינוחות מושלמת. היכולת של טוומבלי לקחת איתו את "סמנתה" לכל מקום - לים, למיטה או לשיטוט רומנטי ומשועשע ברחובות העיר - היא גילום של אידיאל האיחוד בין האדם וטכנולוגיה.
"התערסלות" היא מושג המפתח. העולם של הסרט נראה כמו המציאות בגרסת ג'ונתן אייב, מעצב העל של מוצרי אפל. לוס אנג'לס עתידנית (חלק מצילומי החוץ נעשו בטוקיו ושנחאי) שכולה עיצוב נקי, צבעוני ואלגנטי של החפצים ושל סביבת המחייה. אפילו הבגדים מעוצבים בנינוחות מרושלת, כחלק מהעולם שכולו נחווה כנעל בית רכה המעוצבת בטוב טעם. עבודת הצילום היפיפייה של הוייט ואן הוייטמה עוטפת את המראות באור רך ומעורר כמיהה למה שטרם התממש. המוזיקה של "ארקייד פייר" משלימה את הטון הרגשי.
למרות שבתחילת הסרט נדמה כי ג'ונז חותר לסאטירה מעודנת על היחס בין האדם והטכנולוגיה (ויש לסרט הרבה מה לומר על כך), הוא מעדיף לעסוק בכנות רגשית במערכת היחסים המוצגת.
בשיתופי הפעולה של ג'ונז עם צ'ארלי קאופמן העלילה היתה פיתוח של סיטואציה סוריאליסטית למחוזות שהפכו למטורללים עוד יותר. כאן הסיטואציה סוריאליסטית למחצה, והתפתחותה נובעת מהתפתחות מערכת היחסים. ההומור העדין נותר לאורך כל הסרט, אך זהו בעיקרו מהלך שבו הטונים הרגשיים נצברים ומעמיקים.
חואקין פיניקס ממשיך להוכיח שהוא אחד השחקנים המוכשרים והמעניינים בקולנוע העכשווי. חלק גדול מהסרט מבוסס על סיטואציות אינטימיות שבהן הוא מגיב לקול הנשי הבוקע מהאוזנייה. במהלך הצילומים ומרבית תקופת הפוסט פרודקשן היה זה קולה של סמנתה נורטון. משמעות ההחלטה המאוחרת והמוצדקת להחליף את הקול לזה של סקרלט ג'והנסון היא שמערכת היחסים בסרט נוצרה בין שחקנים שאפילו לא הגיבו ישירות זה לזו - הישג מרשים שבעתיים שבדרכו משקף את התעתוע של קשר עמוק המושג בתיווך טכנולוגיה.
