"גנבת הספרים": לקרוא, לצפות ולשכוח
העיבוד הקולנועי לרומן "גנבת הספרים" לוקה בתסמונת האופיינית לסרטי שואה המיועדים לילדים ונוער - עידון המציאות הקשה מסביב. זוועות הנאצים אמנם נוכחות בסרט, אולם מוצגות כאגדה אפלה נוסח האחים גרים
סרטים העוסקים במלחמת העולם השנייה ובשואה בפרט, ומיועדים לבני נוער, נדרשים להתמודד מול סוגיה שאיננה פשוטה כלל ועיקר. מצד אחד, עליהם לדבר על זוועה ואכזריות אנושית בלתי נתפסות, ומאידך - להתאים עצמם לגילאים הצעירים מבלי לעורר תחושה של אסקפיזם והתייפייפות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
"גנבת הספרים" ("The Book Thief") הוא דוגמא לבעייתיות הזאת. הסרט, על פי רב המכר מאת מרקוס זוסאק האוסטרלי-גרמני, מתאר התרחשויות כהפצצות על אוכלוסיה אזרחית, גירושם של יהודים למחנות, ליל הבדולח ומותם של ילדים קטנים, ובה בעת טובל בכמויות בלתי נסבלות של קיטש ומראה של סרט חג מולד. כאשר מוסיפים לכך את הקריינות האירונית המובאת מנקודת מבטו של המוות בכבודו ובעצמו - מה שעבד אולי במקור הספרותי, הופך פה למניירה סגנונית מעצבנת.
גיבורת הסרט שביים בריאן פרסיבל ("אחוזת דאונטון") היא ליזל בת ה-9 (סופי נליס המרשימה). השנה היא 1938, ואמה של ליזל, הנרדפת בשל היותה קומוניסטית, מתעתדת למסור אותה ואת אחיה הצעיר ממנה למשפחה אומנת בעיירה קטנה. האח מת במהלך המסע ברכבת, וליזל מוצאת עצמה לבדה תחת חסותם של האנס (ג'פרי ראש) ורוזה (אמילי ווטסון) הוברמן, זוג מבוגר וחשוך ילדים.
בעיירה היא מתיידדת עם בן השכנים, רודי (ניקו לירש), וכאשר האנס מגלה שאינה יודעת קרוא וכתוב, הוא מלמד אותה באמצעות ספר לא שגרתי שנמצא ברשותה - "המדריך לקברן",
הראשון מבין שורה של ספרים שהיא סוחבת. בהמשך, בעקבות אירועי ליל הבדולח, מחליטים בני הזוג הוברמן להסתיר במרתף ביתם צעיר יהודי בשם מקס (בן שנצר), שאביו הציל בעבר את חייו של הנס, והוא וליזל מתיידדים.
ליזל ורודי, שיחד עם שאר הילדים חברים עתה בנוער ההיטלראי, עדים לאירוע של שריפת ספרים המונית בכיכר העיר. כאשר ההמון מתפזר, ליזל מתגנבת ונוטלת את אחד הספרים מבין הלהבות. המעשה הזה מעורר את תשומת לבה של אשת ראש העיר, והיא מזמינה את ליזל לבוא ולקרוא ככל שתחפוץ בספריה העצומה שבביתם. מכאן והלאה נע הסרט בין חדוות הקריאה המתפתחת של ליזל, ותיאור החברות בינה לבין רודי, כמו גם מוראות המלחמה שמסביב.
"גנבת הספרים" אינו מייצג רק את הדילמה הכרוכה בהצגת איימי המלחמה והשואה במסגרת של סרט לבני הנעורים, אלא גם את האופן שבו אלה נחווים מבעד לפרספקטיבה גרמנית (שאיננה יהודית). "הנער בפיג'מת הפסים" (2008), שגולל את סיפור חברותם של ילד יהודי ובנו הצעיר של מפקד מחנה השמדה, היה אך דוגמא אחת לשילוב בין נאיביות מדומה וקיטש מניפולטיבי שננקט בכל הנוגע לתיאור המציאות מנקודת מבט זו. שלא לדבר על סרטים שנועדו לקהל מבוגר דוגמת "נער קריאה" (2008), שזיכה את קייט ווינסלט באוסקר, ואשר הגיבורה שלו היא סוהרת באושוויץ שלא היתה מודעת למתרחש סביבה.
בהתאם, "גנבת הספרים" בוחר להתמודד עם עברה האפל של גרמניה באמצעות הצגתו כאגדה אפלה נוסח האחים גרים. מבטה התמים והמשתאה של ליזל המתבגרת במציאות שמסביבה מנתק אותה מהקשר היסטורי קונקרטי, והופך את הזוועות שנמנו לעיל ללא יותר מאשר רקע לסיפור הגאולה שמציעה אהבת הספרים והקריאה לגיבורת הסרט.
אבל כסרט שעניינו כוחה הגואל של הקריאה, "גנבת הספרים" לא אומר שום דבר מעניין במיוחד. כן, קריאת ספרים במקום שבו שורפים אותם יכולה להיתפס כאקט של מרד,
אך אין בסרט כל התייחסות לספרים אותם ליזל קוראת ולהשפעתם עליה. אף המילון המאולתר שהיא משרבטת על גבי קיר במרתף הבית אינו משמש כאן כפרט בעל משמעות דרמטית או רעיונית חשובה.
משחקם של ג'פרי ראש וסופי נליס הקנדית מעניק לסרט כמה מרגעיו הטובים ביותר. מוזר, על כן, שהבמאי פרסיבל הנחה אותם לדבר במבטא גרמני מלאכותי ולתבל את שיחתם במילים בגרמנית ("ניין, רודי" הוא רק דוגמא לצרימה כזאת).
ג'ון וויליאמס האגדי, שמתפנה בשנים האחרונות לכתוב את המוזיקה בעיקר לסרטי סטיבן ספילברג ועיבודי הארי פוטר, חרג ממנהגו ועיטר את "גנבת הספרים" בצלילים נעימים לאוזן (עליהם הוא קטף השנה את מועמדותו ה-49 לאוסקר). פלוריאן בלהאוס, בנו של הצלם מיכאל בלהאוס, עוטף את הזוועות במראה זוהר מדי, שרק מחזק את שטחיותו של הסרט, שאינו רע ומקומם במיוחד, אבל גם קשה להמליץ עליו בחום.
