"אני, פרנקנשטיין": למה להתעלל בגופה?
חוסר מקוריות הביא את יוצרי "אני, פרנקנשטיין" להחזיר מהמתים את המפלצת מספרה הקלאסי של מרי שלי, ולשרבב אותו לקרב מטופש בין יצורים שמימיים. התפרים בעלילה רפויים יותר מבגופו המצולק של הגיבור המת-חי
"אם תסתכלו על העלילה של 'אני, פרנקנשטיין' - ובכן, למעשה אין שום עלילה" - רגע מפתיע בכנותו מתוך ראיון שנערך עם סטיוארט ביטל, הבמאי והתסריטאי של "אני, פרנקנשטיין".
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ביטל האוסטרלי, מי שנטל בעבר חלק בכתיבת תסריטים של סרטים כמו "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" (2003) ו"אוסטרליה" (2008) של באז לורמן, מביים כאן את סרטו השני. שם הסרט "אני, פרנקנשטיין" ("I, Frankenstein") מעיד על כך שבמרכז העלילה עומדת וריאציה נוספת לדמות שיצרה מרי שלי ב-1818 - המפלצת של ד"ר ויקטור פרנקנשטיין. מפלצת אומללה שאינה מוגנת על ידי זכויות יוצרים, וכל מפיק חמדן או תסריטאי שרלטן יכול לעשות בה כרצונו.
לביטל הייתה ההברקה שאפשרה להחליף את המחנות היריבים במפלצות חדשות. בצד של הרעים יש שדים, בצד של הטובים יש גרגוילים. גרגוילים? כן - פסלי המפלצות הגרוטסקיים הממוקמים בראש קתדרלות. מתברר שהם חלק ממסדר לוחמים, או אולי מלאכים, שמנהל מלחמת נצח עם השדים. הם נראים כמו "בני אדם" לפחות במתכונת של לוחמים שריריים עם בגדי עור. בראשם עומדת לנור (מירנדה אוטו), שתפקידה העיקרי בסרט הוא להיות מלכת האקספוזיציה והתזכורות ששומרת על הצופים לבל יאבדו את הקו העלילתי הדליל של הסרט.
ברגעי הלחימה, הגרגוילים משנים שוב ושוב את צורתם לשדים מכונפים - אבל אסור להתבלבל הם עדיין "הטובים". למסדר שלהם יש סמל שמאוד מזכיר צלב, רק שיש לו עוד שני קווים אופקיים שהולכים ומתקצרים. והכי חשוב, כשהם מתים, הם מתאיינים לקרן אור לבנה-כחלחלה שעולה לעבר השמיים.
בראש השדים עומד נאבריוס (ביל ניי, שחקן קבוע בסדרת "מלחמת האופל"), שיש לו מזימה רבת שנים להביא לחורבן המין האנושי. גם אנשיו נראים כמו בני אדם, עד שהם מתחילים להילחם ואז הראש שלהם משתנה לדבר שנראה כמו מסיכת גומי של שד. כשהם נקטלים (אין מה לדאוג, יש הרבה מהם), גם הם מתאיינים אבל, להבדיל, לשובל צהוב-כתמתם שעושה את דרכו חזרה לגיהינום. השילוב בין שתי צורות ההתאיינות הופך את סצנות הלחימה למופע של זיקוקי דינור.
באמצע נמצא פרנקנשטיין. כזכור, "פרנקנשטיין" זה שם היוצר ולא שם המפלצת, ולמרות שעובדה זו נזכרת בסרט, נדמה כי הדמויות לא מקפידות עליה במיוחד. אז קוראים לגיבור (המפלצת) פרנקנשטיין, ולנור קוראת לו בשם חדש - אדם. אבל כולנו מדברים על אותו דבר.
אהרון אקהרט מגלם את התפקיד. יש לו צלקות על הגוף, אבל יותר מכך יש לו שרירים שעליהם מר אקהרט עבד מאוד קשה בחדר כושר.
תשכחו מהפרנקנשטיין נוסח בוריס קרלוף, עם ההליכה האיטית, הידיים המושטות קדימה, והאיי.קיו 20. כאן מדובר בגיבור על זריז כמו שד, וגם נראה לא רע, עם צלקת אחת או שתיים על הפרצוף שלא מפריעה. בהחלט סחורה שאפשר יהיה לשדך לה "אינטרס רומנטי" כמו שנהוג לומר.
פרנקנשטיין הופך לכלי מרכזי במאבק בין שני המחנות מכיוון שהוא מת שחזר להיות חי, ונראה, לפחות בסרט זה, כבן אלמוות. השדים מנסים להבין כיצד זה התרחש, והבנה זו תקדם אותם בדרך לחורבן העולם. יש גם ספר ובו מפורטים הניסויים שהובילו את ד"ר פרנקנשטיין ליצירת המפלצת, כך שיש עוד אמצעי להניע את העלילה. ליתר דיוק, את המעבר בין סצנות אקשן.
העלילה המטופשת מכילה את רמת העומק של טריילר למשחק מחשב. המידע - סליחה "המיתולוגיה" - מועברת בצורה הישירה מתומצתת והגסה ביותר. אם פספסתם פרט, חכו כמה דקות ודמות תשוב לדקלם את הדברים. ההיגיון העלילתי שואף לאפס, והגניבות והמחזורים מסרטים אחרים ניכרים. נקודת הזכות היחידה של הסרט היא שבתקציב צנוע של 36 מיליון דולר, הסרט גרוע בהרבה מכישלונות הוליוודיים שעולים גם פי שלוש יותר ממנו.
