"3 ימים להרוג": סלט אחד משלושה סרטים
מתנקש אמריקני מגיע לאירופה בעקבות בתו, ועושה שפטים בפושעים מקומיים - נשמע כמו עוד חלטורה מבית היוצר של לוק בסון, ואכן "3 ימים להרוג" הוא סרט אקשן נוסף מפס הייצור של הצרפתי. והוא כנראה הגרוע מכולם
ברוכים הבאים למחסן השאריות של לוק בסון. הבמאי והמפיק הצרפתי שפתח קו סרטי אקשן המחבר בין הקולנוע האמריקאי והצרפתי. אין טעם לצפות לדקויות פסיכולוגיות, חדשנות סגנונית, או עלילה מקורית. אבל עדיין יש הבדל בין בידור בינוני ובין ארוחת שאריות מעופשת כמו "3ימים להרוג" ("3 Days to Kill").
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
במחזור הסרטים הזה היתה עד עכשיו הצלחה כלכלית גדולה אחת: "חטופה" מ-2009 עם ליאם ניסן, שהכניס פי עשר מעלותו (227 מליון דולר), והוביל לסרט המשך מצליח עוד יותר (376 מליון). מבחינת איכותם, הסרט הראשון היה בידור אלים ומשעשע במופרכותו ונכונותו לרמוס את תקנות הפוליטיקלי קורקט. השני, לעומת זאת, היה ירוד בדרך התואמת את האיכויות הממוצעות של שאר הפקות ארצות הברית-צרפת. ההצלחות הכלכליות של הסרטים האחרים היו קטנות, ולעיתים אף יהיה נכון יותר לתארם ככשלונות.
כך "מפאריז באהבה" (2010) עם ג'ון טרבולטה, "קולומביאנה" (2011) עם זואי סלדנה, "נעולים" (2012) עם גאי פירס, ורק לאחרונה רוברט דה נירו ומישל פייפר הביכו עצמם ב"החברה הרעים" (2013). באף אחד מהם לא ראוי להשתבח, אך כולם טובים לפחות קצת יותר מהנחותון הנוכחי.
יכולתו המוכחת של בסון להפיק אקשן בינוני אינה מספיקה להסביר את עליבותו של "3 ימים להרוג". סייע לו התסריטאי עדי חזק, שעמד גם מאחורי הקשקוש של "מפאריז באהבה", וכאן טרח וחיבר בתפרים גסים טלאים ממבחר סרטי האקשן הקודמים. על הבימוי הופקד ג'וזף מקינטי ניקול, הידוע בכינויו "מקג'י" ("שליחות קטלנית: התעוררות"). וכדי לעמוד בראש האנטי-סינרגיה הזו עוצב גיבור בגילומו של קווין קוסטנר. יתכן, כך חשבו המעורבים, כי יצליחו להתניע את הקריירה המדשדשת של קוסטנר, כפי שעשו עבור ליאם ניסן ב"חטופה".
כמו הגיבור של "חטופה", גם אית'ן רנר (קוסטנר) הוא סוכן אמריקאי, מחסל מיומן להפליא, שהגירושים הפרידו אותו במשך שנים רבות מבתו בת ה-16 זואי (היילי סטיינפלד). כאמריקאי מוקצן (כמו הסוכן-מחסל צ'ארלי ווקס בגילומו של ג'ון טרבולטה ב"מפאריז באהבה") הוא מסתובב עם בגדים מרופטים - "קאובוי", ולכן גם כולם מתייחסים אליו בכינוי זה.
בתחילת הסרט הוא מנסה ליירט מכירה המתקיימת בין סוחר נשק גרמני "הזאב" (ריצ'רד סאמל), וה"פריק" התורן - לבקן בעל מראה קצת חייזרי המכונה "האלבינו" (תומא למרקיז). הרבה יצירתיות הושקעה בבחירת השמות. הזאב בורח כשהסוכנים האמריקאים האחרים מסתערים. רנר אומנם פוצע את האלבינו, אך הוא מצליח לברוח. מתברר שיש לגיבור בעיה בריאותית חמורה.
רנר חולה בסרטן וימיו ספורים. הוא מתכוון לפרוש מהמקצוע, להגיע לפאריז, שם גרות בתו וגרושתו כריסטין (קוני נילסן). כוונתו לנסות לחזור לחייה של בתו נוטרת הטינה, ולנצל את הזמן שנותר באמצעות קניית אופניים סגולים - סמל לכל מה שלא נתן לה כשהתמסר לעבודתו. האם עומדת לעזוב לנסיעת עבודה של שלושה ימים, והנה נקבעה מסגרת הזמן לשיקום הקשר בין האב והבת.
למעשיה הסנטימנטלית המביכה והלא אמינה מחוברת עלילת האקשן מטופשת במיוחד. ויוי (אמבר הרד), סוג של סוכנת על עם מכוניות מהירות, בגדים צמודים, אוסף פאות פאם פטאליות, ותקציבים בלתי מוגבלים הכוללים (אם הבנתי נכון) מפקדה בתוך מועדון חשפניות, מחליטה לגייס את רנר (הגוסס, כן?) כדי לתפוס את הזאב. יש לה גם, לגמרי במקרה, זריקת פלא ניסיונית שהיא התרופה היחידה שיכולה להאריך את ימיו של רנר ואולי אף לרפאו. פלא שהמזרק שבו נמצאת התרופה מאופסן בתוך קופסה מעוצבת בציפוי עור נוצץ?
אז יש את הדרמה הסנטימנטלית, ואת סרט האקשן המלוטש על מערכת היחסים הסהרורית בין רנר ו-ויוי.
ויש כאן גם סרט שלישי: קומדיה של הומור שחור שבה הגיבור מענה אנשים שאמורים להוביל אותו אל הזאב. רק שאת שגרת העבודה מפריע שוב ושוב ("בדיחה חוזרת") צלצול הרינגטון של הבת. עכשיו צריך לפתור משבר עם הבת בזמן העבודה, ורנר עושה זאת באמצעות חילוץ עצות בנושאי הורות או מתכוני פסטה מהמעונים.
סוג ההומור הזה אפיין את סרטי "רד" בכיכובו של ברוס וויליס. אך גם עם ויליס זה לא תמיד הצליח, וכאן, עם קוסטנר (שמסוגל להיות מצחיק, אבל בדרך כלל לא בכוונת תחילה), ועם ערבוב של לפחות עוד שני סוגי סרטים - זה בדרך כלל עלוב. התוצאה היא אוסף תמוה של סצנות שאינן מתחברות ששייכות לשלושה סוגי סרטים שעורבבו להם יחד. למי שרוצה לקבל יותר סרטים גרועים בתמורה לכספו - זה הסרט המושלם.
