"מקום בגן עדן": אין מספיק מקום
הבמאי יוסי מדמוני ביקש לכלול ביצירתו השאפתנית "מקום בגן עדן" מיתוסי גבורה ישראלים, סיפורי תנ"ך, זיכרון השואה ויחסי אב ובן. התוצאה היא מיש-מש הגותי שלא הולך עד הסוף - סרט יפה אך מפוספס עם מקרא, אבל בלי מפה
"מקום בגן עדן", סרטו של יוסי מדמוני (מיוצרי "בת-ים ניו-יורק"), מבקש לעסוק במיתוסים של גבורה ישראלית. עוד הוא מנסה למקם אותם בהקשר קוואזי-תנ"כי ואמונה בעולם הבא, ולעמתם עם חזרה בתשובה, זיכרון השואה, אשמה סביב פשעי מלחמה נושנים, והסכסוך הישראלי-פלסטיני. קשה לצאת בשלום מכל המיש-מש ההגותי הזה, אליו נוספים גם יחסי אב-בן סוערים והפכפכים, וסרטו של מדמוני למרבה הצער אינו מוכיח ההיפך.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אבל לא רק העומס מכריע את "מקום בגן עדן", אלא גם הדמות הראשית בו שמתקשה לעורר שמץ של עניין והזדהות. זהו איש צבא בכיר (בגילומו של אלון אבוטבול), קצין נערץ המכונה "במבי", שבתחילת הסרט מסכים לוותר על המקום השמור לו בגן עדן בזכות גבורתו, למען טבח היחידה הדתי - והכל בתמורה לאספקה קבועה של שקשוקה. שנים רבות אחר כך, כאשר כדורי מרצחים פלסטינים משיגים את הגנרל בדימוס בבית המלון שבו הוא שוהה, מבקש בנו שחזר בתשובה להשיב לאביו את המקום שמכר בעולם הבא.
מכאן והלאה מתגלגל סיפור המשלב בין חילוניות ודת, ארציות ורוחניות, אשמה וגאולה, ממשות ומיתולוגיה, אבהות ומיתוס העקדה. בזקנתו, רבי שמחה (יוסי פולק), אותו חייל צעיר שרכש לו מקום בגן עדן בנזיד עגבניות וביצים, מסרב לתביעת הבן נמרוד (תום גרציאני) לביטול החוזה הישן שחתם עם אביו. מה יהא אפוא על נשמתו התועה של הגנרל המת?
במקביל מגולל הסרט את סיפור השתעבדותו מרצון של הלוחם ללא חת לתימני זקן (גבי עמרני), שבתמורה לידה של בתו הנאווה (רותם זיסמן-כהן) מסכים לעבוד את אדמתו במשך שנה תמימה. פרשה זו, המתכתבת לה עם המעשה ביעקב המקראי ורחל, בת לבן הארמי, מוסיפה לסרט נופך אגדתי שרק מעמיס עוד יותר על אוסף האירועים והריפרורים ש"מקום בגן עדן" קורס תחתם.
יש מקרא, אין מפה
דמותו של "במבי" מורכבת למעשה מפרטים ביוגרפיים הלקוחים מחייהם של כמה מגיבורי ישראל היותר שנויים במחלוקת - בהם גנדי, רפול, אריק שרון וגורודיש. אף שסיפורו של כל אחד מהם ראוי היה לסרט משל עצמו (איפה "פאטון" הישראלי, אתה שואל את עצמך) - הרי שהלחמתם יחד לכדי פיגורה מיתית אחת, שקורותיה נפרשים מימי הלחימה בפדאיון ועל פני ארבעה עשורים, מעידה על הניסיון לעסוק בהיבטיה השונים של הגבורה הצבאית.
העימות שבין אתוס הגבורה הציוני ובין הדת היהודית, שבתחילת דרכו של הקולנוע הישראלי אף הביא להדרתה מהמסכים, מהווה רכיב מרכזי בדיון שמעלה "מקום בגן עדן". למעשה, תחושת הבלבול שהסרט מעורר נובעת מהתחושה שמדובר ביצירה המבקשת לסכם (ממש כ"חיים על פי אגפא" לפניה) את מגוון הסוגיות והקונפליקטים שמניעים את הקולנוע הישראלי מימי הסרט הלאומי-הרואי ועד לרגע הרב-תרבותי הנוכחי.
שאפתנות זו (שאינה מותירה את הסרט נטול עניין לחלוטין) היתה עשויה להתממש בצורה מספקת יותר לו היה "מקום בגן עדן" אפוס של ממש. אבל עלילתו האפית מצטמצמת לסרט בן כשעתיים, שמרפרף על פני מרבית הנושאים הנידונים בו. התוצאה המבולבלת והדחוסה מבחינה רעיונית ונרטיבית, כמו גם הדמויות הלא מפותחות (במיוחד אלה הנשיות) נובעת מהיעדר תעוזה של ממש - להיענות לצביונו האפי של הסרט במקום לתחום אותו (ע"ע, להבדיל, "מישל עזרא ספרא ובניו" של ניסים דיין).
קשה שלא להתרשם מחזונו של הסרט. על פניו, זהו היפוכו המוחלט של
"בוקר טוב, אדון פידלמן" - סרטו הקודם והיפה של מדמוני, שהיה יצירה קאמרית ומאופקת. בפועל, העיסוק הסימבולי ביחסי אב-בן שנכח בסרט ההוא מקבל כאן ממד מיתי וטראגי, שממקם את העימות הבין-דורי גם בהקשר הרחב יותר של זהות ישראלית ויהודית.
ישנן ב"מקום בגן עדן" כמה סצינות מרשימות, ומדמוני הוא בלי ספק מהבולטים שבבמאי ארצנו. אבל האמירה המעורפלת המשולבת בדימויים רוחניים (חי"ת רפה) והגות חסידית, הופכת אותו בהדרגה להחמצה מצערת.