"חדשות בהפרעה": מהכבד אל הקאלט
נבחרת החדשות המטופשת ביותר אי פעם חוזרת לעשות שטויות ב"חדשות בהפרעה" - ההמשך לסרט הקאלט "Anchorman". הניסיון להציג פה ביקורת מושכלת על התקשורת לא ממש פוגע, אבל וויל פרל וחבריו ידאגו שתצחקו מכל רגע בזמן שהם מפספסים את המטרה
המבחן האמיתי של סרט כמו "חדשות בהפרעה" לא באמת מתרחש כאן ועכשיו. לא משנה מה יגידו המבקרים, לא משנה כמה מזומנים יצטברו בקופות - קומדיות מופרעות מסוג זה אפשר לשפוט רק בדיעבד: האם צלחו את אתגר הקאלט?
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
הסרט הראשון, שזכה כאן - מבלי שהופץ מסחרית - לשם "והרי החדשות", בהחלט עמד במבחן הזה: עשור אחרי שיצא, הוא נושא על גבו קהל מעריצים לא מבוטל ברחבי העולם, שמפזמים להנאתם בא-קפלה את "Afternoon Delight" ויוצאים בהצהרות סתומות כמו "I love lamp". המעריצים הם גם אלה שאפשרו את הפקתו של סרט ההמשך. וכיוון שלא מדובר בסאגת שוברי קופות כמו "מלחמת הכוכבים", לכוכב וויל פרל ולבמאי אדם מקי אסור, פשוט אסור לאכזב אותם.
את המשימה הזו אפשר לומר שהם צולחים כמעט ללא פגע: "Anchorman 2", לרוב אורכו (והוא ארוך, אולי אפילו ארוך מדי), היסטרי - במובן הדבילי והמופרע ביותר של המילה. דמותו של המגיש ברון בורגונדי, שכבשה אותנו לפני כעשור, עדיין מגוחכת, חסרת מודעות ומלאה בחשיבות עצמית ממש כמו פעם. סטיב קארל חוזר לתפקיד חייו עם דמותו הקריפית והמאותגרת מנטלית של בריק. ושחקני החיזוק פול ראד (בריאן פנטנה) ודיוויד קוצ'נר (צ'אמפ) אמנם ממחזרים את הסטריאוטיפים של הדמויות, אבל גם לא מגזימים עם זה.
הפעם, הסרט עולה לליגה הלאומית. בורגונדי, ומי שהפכה לאשתו ואם בנו, ורוניקה קורנינגסטון (כריסטינה אפלגייט), התקדמו מעבר לחדשות המקומיות של סן דייגו ונדדו לתפוח הגדול, שם הם מגישים זה לצד זו. וממש כמו שבסרט הראשון האירוע המכונן של העלילה הוא המשבר המקצועי שעובר על בורגונדי - גם הפעם הוא מאבד את עבודתו בעוד היא מקודמת לפריים-טיים.
אבל מהר מאוד הוא נוחת על רגליו כשמזמינים אותו לערוץ חדש בהקמה, כזה שישדר חדשות מסביב לשעון. הוא מגייס את שלושת הקומרדס שלו לטובת המשימה ויחד הם משנים את פני הערוץ החדש. קו העלילה המרכזי הזה כמובן משני להשתטות הקיצונית של פרל, קארל וחבריהם, שמביאים למסך שלל פאנצ'ים בעלי סיכוי לא רע לרכוש לעצמם מעמד קאלט משלהם (למשל, הסצנות שכוללות את בריק ומושא אהבתו הטרי).
עבור המעריצים, פרל ומקי הכינו ארסנל מכובד שכולל גם תמריצים לצפייה חוזרת (למשל המבזקים שרצים על המסך בזמן שידורי החדשות של בורגונדי), וגם קריצות לסרט המקורי, שמגיעות לשיאן בשחזור והקצנה של הסצנה הפסיכוטית ביותר מהסרט הראשון. ואם בפעם הקודמת הוא גייס חברים כמו וינס ווהן ובן סטילר למשימה, הרי שהפעם מככבת בסצנה המקבילה נבחרת של כוכבי על קומיים, מהמיטב שיש להוליווד להציע. והיכולת של פרל ושות' להגזים ללא מעצורים אפילו גורמת להם לעבור את רגע השיא הזה בלי שנרגיש שמדובר במחזור חסר טעם.
הנקודה המפוספסת ביותר בסרט היא אולי דווקא זו שמאחורי ההשתטות. בסרט הראשון, מתחת לדמויות ההזויות והפאנצ'ים ההזויים הסתתרה פרודיה מוצלחת מאוד על עולם החדשות המקומיות בארצות הברית -
מהדורות עם מגישים מלאים בחשיבות עצמית, ששומרים על ארשת רשמית, בזמן שעבורם סיפור המאה הוא לידה של דב פנדה.
בסרט ההמשך, המעבר לליגה הלאומית גורר איתו העצמה של החלק בעלילה שעוסק בסוג של ביקורת תקשורתית, והוא מנסה לבסס איזשהו דיון על האופן שבו השתנתה החוויה החדשותית - מתחקירים לכתבות על "אמריקה המופלאה", מראיונות עומק למרדפים חסרי חשיבות בשידור חי, ועוד לא דיברנו על התערבות ההון בסיקור העיתונאי.
אין ספק שהתהליך הזה אכן התרחש ועודנו מתרחש מאחורי הקלעים, בארצות הברית ובכל מקום, ככל הנראה. אבל הרגעים בסרט שמנסים להגחיך או לבקר אותו לא באמת מייצרים אמירה מעניינת, וגם נוטים להיות הרבה פחות מצחיקים מכל מה שמסביב. יש הבדל בין פרודיה על מגיש מקומי נפוח מחשיבות עצמית, וסאטירה על העיתונות המודרנית. לא בטוח שוויל פרל ואדם מקי הם האנשים המתאימים לג'וב השני - אבל היי, הם ידאגו שתהנו מכל רגע בזמן שהם עושים חצי עבודה.
