"דרכון לאלג'יריה": הגירה שלילית
מוחמד חמידי מבקש לעסוק בסרטו "דרכון לאלג'יריה" בנושאים חשובים של הגירה וזהות בני הדור השני לה, אולם הטיפול כה רדוד וסטריאוטיפי, שאפשר היה לוותר עליו מראש. יש לבמאי מה ללמוד מהקולנוע הישראלי
"דרכון לאלג'יריה" ("Né Quelque Part") מבקש לעסוק בסוגיות מהותיות ומורכבות כהגירה וזהותם של בני הדור השני לה, אך הוא עושה זאת בצורה כה רדודה ופשטנית עד שלא ברור מדוע נוצר מלכתחילה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
גיבור סרטו הראשון כבמאי-תסריטאי של מוחמד חמידי הוא פאריד (תאופיק ג'לאב), סטודנט צרפתי למשפטים, בן למשפחה מהגרים מאלג'יריה. כאשר אביו החולה מבקש ממנו לנסוע לאלג'יריה כדי להציל מהריסה את בית המשפחה - הבחור הצעיר, שכף רגלו מעולם לא דרכה בארץ מוצאו (וזה גם לא ממש עניין אותו), נדרש להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות כלל.
ראשית, הוא פוגש בבן דודו, טיפוס מפוקפק שאף שמו פאריד (ג'מל דבוז) שאינו מסתיר את קנאתו בו על שום היותו צרפתי (בקשותיו לקבלת ויזה לצרפת נידחות שוב ושוב). המתח הסמוי שבין שני הצעירים ששמם פאריד מגלם בתוכו עימותים סמליים וממשיים הקשורים בשיח הפוסט-קולוניאליסטי, ובפנטזיה המערבית שמעצבת את זהותם הלאומית של צעירים כמותם.
שנית, פאריד נאלץ להתמודד מול הבירוקרטיה המקומית, ומקבץ את בני כפרו של אביו להגשת התנגדויות להריסת בתיהם (לטובת הנחת צינור גז). תיאור זה של "המתמערב" כמי שמוביל את מאבק ההתנגדות של המקומיים בשרירות הלב של הפקידות הממשלתית מלווה בעמדה שיש בה מן ההתנשאות. על אחת כמה וכמה כשהילידים מוצגים כחבורה פולקלוריסטית של יושבי בטל בבית הקפה.
ושלישית, פאריד מוצא עצמו תקוע במקום שהוא אינו חפץ להישאר בו, אחרי שדודנו הנכלולי מערים עליו, גונב את דרכונו ונעלם לצרפת. כאשר ניסיונותיו לשכנע את הפקיד בשגרירות הצרפתית אינם צולחים - הגיבור נקלע לאותה סיטואציה מייאשת שבה מצויים, על פי הסרט, צעירים אלג'יראים המבקשים להתחיל את חייהם מחדש בצרפת. על הדרך הוא פוגש בנכדתו היפה של אחד מזקני הכפר, אבל הקשר ביניהם - שיש בו משום רמיזה על אופציה של חיבור לשורשים ולמסורת - אינו זוכה לפיתוח נאות.
דומה ש"דרכון לאלג'יריה" אינו פוסח על אף קלישאה בעיצוב דמויותיהם של בני מהגרים. זה מתחיל בהצגתו הסטריאוטיפית של פאריד כמי שאין לו כל עניין במורשתו, ומתלבט כיצד ומתי להציג את חברתו, עורכת דין צרפתייה (ז'ולי דה בונה), בפני הוריו המסורתיים. ממשיך בדימוי השחוק של בית סימבולי שיש להציל אותו מהריסה, ונחתם בהצגתם הפשטנית של בני המקום כאנשים חמים וטובי לב.
בנימה לוקאל-פטריוטית, מתבקש היה להציע בפני חמידי ושותפו לתסריט, אלן מישל בלאן, להציץ בכמה מהסרטים הישראליים שנוצרו במרוצת שנות ה-90 ושנות האלפיים, ועסקו במצוקותיהם ובדילמות של בני הדור השני להגירה. "שחור", מאת חנה אזולאי הספרי, כמו גם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסשווילי ו"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר, אמנם לא עסקו בסוגיות של חזרה לארץ המוצא, אבל השכילו לשלב בין יצירה פופולרית, הנשענת על יסודות אתניים, לבין דיון משמעותי בשאלות של זהות מפוצלת ומסורת.
אך "דרכון לאלג'יריה" כושל גם בכל הנוגע לפרמטרים בסיסיים של עלילה. ההתמודדות של גיבורו עם התוכנית להרוס את בית המשפחה נפתרת בצורה שרירותית (מדוע, בעצם, היה צריך להמתין לבואו כדי לנקוט בצעד זה?), ואילו פרשיית הדודן הנוכל פותחת חזית סיפורית נוספת וכאובה, זו של ההגירה הלא חוקית, שאינה מטופלת באופן מספק.
ישנם כמה רגעים סימפטיים ב"דרכון לאלג'יריה", אבל אלה הם תוצאה של חנופה מתמדת לקהל שפה ושם איכשהו עובדת. בסך הכל, קשה להעלות על הדעת סיבה ממש טובה לצפות בסרט הזה.
