"האקדמיה לערפדים": סרט נוער בלי שיניים
למרות הפוטנציאל להפוך ללהיט נוער מדמם ומודע לעצמו, "האקדמיה לערפדים" הוא סרט מבולגן ומפוזר מדי, וכולל יותר מדי רגעים מביכים. מהבמאי של "ילדות רעות" ציפינו להרבה יותר
אפשר להבין למה זה נראה כמו רעיון טוב, עם מלא פוטנציאל - סרט שמשלב בין אקדמיה לבני נוער "אחרים" סטייל הארי פוטר, עם ערפדים (כדי למלא את החלל שהותירה אחריה סאגת "דמדומים"), ודמויות נשיות חזקות א-לה "משחקי הרעב". כל הטוב הזה ארוז בחותמת האיכות "מבוסס על סדרת רבי מכר", עיבוד קולנועי לראשון מבין שישה שכתבה רישל מיד. או בקיצור, הימור בטוח.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
ובכל זאת, למרות כל המרכיבים ה"נכונים", משהו ב"אקדמיה לערפדים" בבימויו של מארק ווטרס ("ילדות רעות") לא ממש עובד, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שהסרט מיועד לבני העשרה - ולהם (ובעיקר להן) בלבד.
ייאמר לזכותו שיש בו כמה נקודות חביבות. הרבה מודעות עצמית למשל. יוצרי הסרט יודעים שהם לא דורכים על קרקע בתולית, וכך אנחנו מקבלים בדיחה על כך שהעור של ה"מורוי", שהם הערפדים במקרה הזה, לא מנצנץ בשמש - למרות שהם יכולים להסתובב באור יום.
בית הספר, שממנו מנסות הגיבורות לברוח בתחילת הסרט, הוא מעין הוגוורטס קצת יותר אפל. אין כאן בתים, אבל יש מעמדות. רוז (זואי דויטש) היא "דאמפיר", והיא גם המספרת שקולה נשמע לאורך כל הסרט. היא מסבירה שהיא מעין שילוב של ערפד ובן אנוש, רק שהיא יכולה ללכת באור יום בכיף ולאכול מה שהיא רוצה. האישור לאכול המבורגר לא בא בלי חובות - תפקידה עלי אדמות, הייעוד שלה ושל כל בני מינה, הוא להגן, בחייהם אם צריך, על ה"מורוי" - ערפדים בני אצולה, שחייבים לאכול רק דם ומחזיקים בעוד כמה כוחות.
שני המינים לומדים באותו תיכון שמור היטב, רק שבזמן שהערפדים בעלי הכוחות שבחבורה לומדים להתאמן בכשפים, מי שמחונכים להיות השומרים שלהם לומדים שיעורי קרב מגע. נקודת האור: הגיבורות שלנו הן נשים, ורוז היא אחת השומרות הטובות ביותר, כשהמגדר שלה לא משחק פקטור בכלל. היא שוות ערך וקשוחה בדיוק כמו הבנים שבחבורה, רק חיננית יותר, ועם יותר חוש הומור.
לצד רוז נמצאת העלמה במצוקה שלה - וסיליסה דרגומיר (לוסי פריי) או בקיצור, ליסה. יצוין שמשום מה, על אף השם המזרח אירופאי, המבטא של ליסה מאוד בריטי. בכלל, רמי המעלה מתהדרים במבטאים אירופיים, בעוד לשומרים ברובם מבטא אמריקני. ליסה היא ערפדית יתומה רמת מעלה, נסיכה של ממש, וגם חברה בנפש של רוז.
הן כל כך קרובות, השומרת והמיוחסת, שכשליסה חולמת (סיוטים, בעיקר) - רוז חולמת יחד איתה. הן חולקות גם קרבה טלפתית חד כיוונית ברובה: כלומר, רוז רואה מדי פעם את מה שליסה רואה, שומעת ומרגישה זאת גם אם הן לא באותו חדר. זו תמיד רוז שמרגישה את ליסה, ולא להפך.
אלגנטיות של תאונת רכבות
העניין המעמדי הזה, והעובדה שרוז היא לא רק חברה טובה אלא בעצם מעין שומרת ראש בת עשרה שזו כל מהותה, לא מייצר כמעט שום מתח בין שתי הבנות. להפך, הן חברות אמת, למרות העובדה שכל אחת נולדה לתוך התפקיד שלה, שכל חייה של רוז אמורים לסבוב סביב ליסה, ושלא מוסבר במהלך הסרט איך הקשר החזק בין השתיים נוצר. גם כשיש לליסה מצבי רוח בגלל כוחות חזקים במיוחד שהיא ניחנה בהם, רוז תמיד מבינה אותה ולכן גם מסוגלת לעזור.
כל רמיזה קטנטנה למתח מיני (למשל, כשהחברה הכי טובה שלך נותנת לך לאכול ממנה קצת) או קנאה (כשליסה מפלרטטת דווקא עם בחור עגמומי במיוחד שרוז לא מחבבת) נשארת רק כקריצה שחולפת חיש קל ומפנה את מקומה למה שאמור להיות העלילה עצמה: איומים מסתוריים על חייה של ליסה, מתוך בית הספר. המתח נשמר היטב בנוגע למי הוא זה שמעוניין להפחיד אותה עד מוות, אבל המון דיבורים על זן נוסף של ערפדים - רעים באמת (ולכן יש להם עיניים אדומות, והם לא יכולים להתהלך בשמש) - ותככים פנים-תיכוניים, עושים יותר מדי בלגן בשביל שהעלילה תזרום. היא מקוטעת, מפוזרת, והולכת לאיבוד בין דיבורים על תיכון לדיבורים על כוחות על.
גולת הכותרת הנמוכה בסרט נמצאת במשיכה שבין רוז לבין אחד השומרים האחרים, דימיטרי (דנילה קוזלובסקי), גבר טוב מראה, מנופח שרירים ובעל קארה מוקפד.
מה שאמורה להיות משיכה אסורה בין תלמידה למנטור, הופכת לבדיחה לא מוצלחת. בכל פעם שאמורים לרמוז לנו שדימיטרי נמשך לרוז בניגוד לרצונו, במקום לעשות את זה בעידון ובאיפוק אנחנו מקבלים רמזים בעובי קווצות השיער המושלמות שלו, עם אלגנטיות של תאונת רכבות.
גם הופעת אורח של גבריאל ביירן בתור ערפד מזדקן לא מצילה את הסרט מרגעיו המביכים. מי שמצפה לקבל את "ילדות רעות" השנון בגרסה עדכנית ומדממת צפוי להתאכזב. מי שלא חושש לראות סרט תיכון עם ניבים שחוגג הבדלי מעמדות מלידה, עשוי לצלוח אותו עם מעט הנאה. אם הסרט יניב מספיק מזומנים כדי שייצאו לו המשכים, יש לקוות שכשהדמויות יגדלו קצת, הן יעזו לגעת בכל הנושאים המפוספסים.
