"פומפיי": האסון הכי גדול הוא הסרט עצמו
סרט האסונות ההיסטורי "פומפיי" מתעקש לשלב בכוח בין שני זוכי האוסקר "טיטאניק" ו"גלדיאטור", וכמובן שכושל בכך בכל דרך. אפילו התלת ממד לא עושה את העבודה. אבל לצערנו אלו הם לא ימי פול וו.ס. אנדרסון האחרונים
ב-18 בפברואר - שלושה ימים לפני עליית סרטו החדש של פול וו.ס אנדרסון "פומפיי" ("Pompeii") לאקרנים בארצות הברית, הופיעה גרסת המוקבאסטר "אפוקליפסה פומפיי". כזכור, מוקבאסטרים הם סרטים ירודים במיוחד בתקציב הפקה מזערי. איכות אמנותית לעולם לא תהיה בנמצא. כל תכליתם היא להיצמד לתאריך יציאתו של סרט גדול יותר בכדי לגזור קופון קטנטן.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
במקרה זה, למעט השימוש במילה "פומפיי" יש הבדל ניכר בין הסרטים. סרטו של אנדרסון הוא סרט אסונות, דרמת הרפתקאות היסטורית ו-פנטזיה רומנטית. העלילה, כפי שניתן לנחש, נעה לעבר התפרצותו של הר הגעש וזוב, וקבורתה של העיר הרומית פומפיי בשנת 79 לספירה. "אפוקליפסה פומפיי" מתרחש בהווה ובו מפקד יחידת קומנדו מציל את אשתו וביתו כשהר הגעש מתפרץ.
הדבר האירוני בקיומו הטפילי של המוקבאסטר הנצמד ל"פומפיי" הוא, שסרטו של אנדרסון עצמו הוא סוג של מוקבאסטר. אמנם הוא נעשה בתקציב של 100 מליון דולר, אבל בהתחשב במראות החורבן שהוא מנסה להציג, ברור שעוד כמה עשרות מיליוני דולרים לא היו מזיקים.
בהיבט מהותי יותר, "פומפיי" הוא ניסיון כושל לשכפל ולערבב את הנוסחאות המנצחות של שני סרטים זוכי אוסקר -"טיטאניק" (1997) ו"גלדיאטור" (2000): רומנטיקה בין מעמדית + ספקטקל של אסון המוני מהסרט הראשון, וידידות בין גלדיאטור לבן שמשפחתו נרצחה, וגלדיאטור שחור - מהסרט השני.
לא מפתיע שהסרט הזה הוא לא רק פרי עבודתו של במאי, שמתמחה בסרטי אקשן גנריים (סדרת "האויב שבפנים") שלא מצליחים לחרוג מהבינוני. אפילו שמו הוא מוקבאסטר של אחד הבמאים הגדולים בקולנוע העכשווי - פול תומאס אנדרסון.
17 שנים לפני החורבן בפומפיי, משפחתו של מילו (קיט הארינגטון - ג'ון סנואו מ"משחקי הכס"), נצר לשבט קלטי בבריטניה, נטבחת באכזריות על ידי מצביא בצבא הרומי בשם קורווס (קית'ר סאתרלנד בחיקוי מעצבן של ג'רמי איירונס). כמובן שאמו של הילד מילו מחוסלת באופן אישי על ידי קורווס. הוא עצמו נמכר לעבדות והופך בנעוריו לגלדיאטור מוכשר.
מילו וחבריו הגלדיאטורים מובלים כבולים בדרך המובילה לזירה של עיר הנופש פומפיי. ליד השיירה חולפת הכרכרה של קאסייה הנאווה (אמלי בראונינג), בתו של מושל פומפיי סוורוס (ג'ארד האריס) ושל אשתו אאורליה (קארי אן מוס). מבטיהם של מילו העבד וקאסייה האריסטוקרטית מצטלבים, וגורלם נחתם. הסוס שסוחב את הכרכרה כושל, שובר את רגלו, ומומת בנחישות רחומה על ידי מילו, השובה באקט זה ליבה של קאסייה.
אירועים אלו מתרחשים ב-12 הדקות הראשונות של הסרט, ומתווים את המהלך העלילתי השאוב מה"טיטאניק". לא יהיה זה מפתיע לגלות כי מצביא הצבא קורווס יחזור, הפעם כמי ששודרג לעמדת סנטור, ויגלם את הפונקציה שהייתה לבילי זיין בסרט הקודם. עוד עשר דקות, ויופיעו המרכיבים העלילתיים של המתווה המבוסס על "גלדיאטור". מילו יכיר את הגלדיאטור השחור אטיקוס (אדוואלה אקינויה-אגבג'ה), האדם היחידי המשתווה ליכולותיו של מילו בזירה, והם יהפכו, איך לא, לחברי נפש.
השעמום הנרפה של עלילת הסרט אמור להתעורר לחיים בשליש האחרון של הסרט, בו מתחילה התפרצות הר הגעש שעתידה למחות את העיר על יושביה. אמנם זה קורה באיחור של שעה, אבל אני מניח שיש לברך על כך ש"פומפיי" קצר בשעה מ"גלדיאטור" ובשעה וחצי מ"טיטאניק".
כפי שנהג כבר בשלושה סרטים קודמים, פול וו.ס. אנדרסון צילם את "פומפיי" במצלמות תלת ממד, ולא הסתפק ביצירת תלת מימד בתהליכי הפוסט-פרודקשן. על פניו, התוצאה אמורה היתה להיות מרשימה, אולם בפועל היא מזכירה את סרטי התלת ממד הראשונים, שעברו המרה מרושלת.
יתכן שבאולם בו ראיתי את הסרט מנורת ההקרנה לא כוונה לעוצמה מספקת כדי לפצות על ההחשכה החלקית של משקפי התלת ממד. ויתכן גם שהבעיה היא בסרט עצמו. כך או אחרת, החוויה אותה מציע הסרט היא עכורה ומשמימה.
סרטי אסונות נחשבים, בדרך כלל, לז'אנר נחות. אך דווקא בגלל התבססותם על חיסול שיטתי של מרבית, אם לא כול, הדמויות, הם צריכים להיבחן בקונטקסט של התקופה בה צולמו הסרטים. הם מכילים מסרים מעמדים, אקולוגיים, ופוליטיים ומשקפים שינויים טכנולוגיים באפשרויותיו של המדיום בייצור הספקטקל האסוני. מעבר להיעדרה של אותה הנאה פרוורטית אותה יכול לעורר סרט אסונות מוצלח, ברור שכאן אין אלמנטים המצדיקים בחינה מעמיקה. "פומפיי" הוא מוצר דהוי, מיותר וזניח.
