זכרו את היום הזה: אנחנו בדרך להתפרקות
בטלנובלה הבלתי נגמרת של יחסי חרדים-חילונים, נכתב היום הדרמטי שבפרקים. מלחמת התרבות נפתחה, וכולם גויסו בצו 8. מי שעיניו בראשו ראה את התהליך מתרקם בכרוניקה אפוקליפטית, שבה החברה הישראלית מתאבדת אל תוך עצמה. ובכל זאת, הסוף הבלתי נמנע כואב להפתיע
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
אמש עוד התווכחו אם כל זה כדאי. עם אור יום התבהרה התמונה בדמות תחנות מלאות אדם. כולם דרוכים וחדורי שליחות. הם עולים לבירה למחות, והחברה שלנו בדרך להימחות.
עוד דעות בערוץ היהדות :
- למה אשתתף ב"עצרת המיליון"/ הרב שלמה אבינר
שקר השוויון והבל הנטל/ הרב יואל בן-נון
כשחכמים טועים: יש שנאת נשים בתלמוד/ רוחמה ווייס
"גוזמה", יגיד מי שיגיד נוכח ההמון שמכסה את הסמטאות. וכל זה על חוק שהוא לא בדיוק חוק, ונטל שלא ברור מי יישא בו, והרבה מאוד אמוציות על לא דבר. ובכל זאת, המשוואה שבה בחור ישיבה הופך לעבריין פלילי, הציפה את הזעם העצור - זה שהצטבר מאז הבחירות האחרונות, וכעת נשפך ברחובות בנחשול שחור. מלחמת התרבות נפתחה, וכולם גויסו בצו 8.
כבר שנים שהרגע הזה מרחף מעלינו
כל מי שעיניו בראשו ראה אותו בכרוניקה ידועה מראש. כרוניקה אפוקליפטית שבה החברה הישראלית מתאבדת אל תוך עצמה. האורות האדומים מהבהבים בהיסטריה, הנשימה נעצרת בחזה, ובכל זאת, הסוף הבלתי נמנע כואב להפתיע.
הקנטרנות ההדדית משני צדי המתרס, חילופי המהלומות ההססניות בין דפי ספר התקציב, התפתחו לקטטה המונית. זה קרב על תרבות, על זהות, על "אנחנו" "והם"; על הזכות לחיות פה ולהיות "אחרים" למרות הכל.
בין כל הפרקים הסוערים בטלנובלה הבלתי נגמרת של יחסי חרדים-חילונים, נכתב היום הדרמטי שבהם. הביטו בתמונות האנשים שיודעים לריב היטב בינם לבין עצמם, וכעת נלחמים בשיניים על זהותם הקולקטיבית. התמונות הללו מהדהדות כישלון צורב לכל מי שחלם לו על תעתועי דו-קיום, סובלנות וערבות הדדית. את הניצנים הרגישים שהחלו לצמוח, מעך מאן דהוא ברגל גסה.
השפל הנוכחי הוא תעודת עניות של כולנו כחברה
של חוסר היכולת ארוכת השנים להכיל מורכבות, כאשר במקום גשרים נבקעו תהומות. מכנים רבי עוצמה
של דם ושל גורל משותף, הוחלפו בשסעים עמוקים ודוקרניים.
עצרת התפילה היא סוג של בקשת גירושין רשמית מהחברה הישראלית, על רקע "פערים בלתי ניתנים לגישור". אבל האמת הכואבת היא שאלה הם נשואים קתוליים, נרצה או לא. בעיקר לא.
בנחיל ההמון הצובא על רחובות ירושלים, מתנקזים כל החלומות והשאיפות הכמוסות, שמפעפעות בנו מאז 48. תקוות ל"בית לאומי", "צבא העם", "חברה ישראלית", אלו ועוד, מתנפצות היום. מה שנאסף בחרדת קודש ובהתרוממות רוח על הזכות לחיות יחד בארץ האבות, הפך עם השנים למציאות מרה של פירוד וניכור, ומהיום אף למלחמה גלויה.
בסוף זה נגמר מול התמונות שלא רציתי לראות:
חברת לומדים מול חברת חיילים. גם כשייתם אחרון הנואמים, והחרדי האחרון יקפל את השלט ויחזור
אל ביתו ותלמודו, תמשיך להבהב שאלת השאלות: כיצד נמשיך מכאן והלאה? מי יכריז על הפסקת אש - ואיך תוכל קבוצה שמתכחשת לעברה, לשלב יד עם קבוצה המתעלמת מן ההווה.
מי שרואה בהמוני המפגינים "הישג" כלשהו שראוי לנפנף בו; מי שחושב שאפשר לכנות "הצלחה" מצב של אלפי אזרחים במדינה דמוקרטית, הנעמדים בגבם אל הקיר וזועקים את גרונם לשמיים - משחק באש זרה.
הוא לא רואה את יום המחר, שבו יצטרכו אזרחי מדינת ישראל כולה - על כמעט מיליון החרדים שבתוכה - להמשיך ולתפקד יחד, כחברה אחת. הפירומנים משני הצדדים להוטים אלי קרב, וברקע אין שום סופר-טנקר שיכבה את השריפה. גוועלד!
