"ההיא שחוזרת הביתה": פרובוקציה לפני הכל
יתכן שהבמאית מאיה דרייפוס מבקשת להעמיד מראה מול עצמה ומול הצופים ב"ההיא שחוזרת הביתה", אבל הדמות הנשית שמתקבלת אינה מורכבת או שלמה. התוצאה היא פרובוקציה ילדותית, המתעקשת להתריס - אולי בכוונה
"ההיא שחוזרת הביתה", סרט הביכורים של מאיה דרייפוס, הוא יצירה שכולה התרסה. הוא מציג גברים כחיות טרף, אבות רופסים, אמהות נוירוטיות, וגיבורה אחת ששכחה להתבגר. כדרכם של סרטים שמבקשים להיות פרובוקטיביים בכל מחיר, זהו גם סרט ילדותי לפרקים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
סרטה של דרייפוס כמו תובע מהצופה להעריך את "התעוזה הנשית" שבמרכזו, ולהירתע (בתנאי שהוא גבר) מהדרך בה הוא מתאר זכרים. בעשותו כן, ניתן לטעות ולחשוב שמדובר ביצירה פמיניסטית.
ואכן, בעייתו המרכזית של "ההיא שחוזרת הביתה" טמונה בעיצוב הפשטני והמגמתי של הגיבורה שלו.
זוהי מיכל (טלי שרון), קולנוענית צעירה במשבר יצירתי. בעקבות פרידה מהחבר שלה, היא שבה לבית הוריה בהרצליה, אל אביה חלש האופי (אלי כהן) ואמה (לאורה ריבלין, שזכתה על הופעתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה המצטיינת), שבהיעדר ניסוח אחר אין אלא להגדירה כמופרעת.
בדרך הביתה היא פוגשת בזאב (אלון אבוטבול), מנהל בית הספר שבו למדה, שמכוניתו נכנסת מאחור במכוניתה. הדימוי הזה, של זאב הנכנס במיכל מאחור, יחזור בסרט פעם נוספת, והפעם בהקשר המיני המפורש. העובדה שזאב הוא גבר נשוי אינה מטרידה אותה, ונדמה שרק תורמת לצורך הנואש של מיכל בהתגרות כלפי כל מה שזז.
במסווה של תחקיר לכאורה, מיכל בת ה-33 חוזרת אל התיכון של ימי נעוריה במטרה לצוד את הזאב. מה שמגיע אחר כך הוא רצף של סצנות שכל אחת מהן מבקשת להתריס כלפי גברים ונשים כאחד. מיכל (בלבוש זונה) מתייצבת בחדר במלון בו ממתין לה המאהב, מיכל משתכרת, מיכל מנשקת את אביה על פיו, מזמינה גברבר צעיר לחדרה בבית הוריה, מאוננת אל מול המצלמה, ועוד כיו"ב.
מה אנחנו אמורים לחשוב או להרגיש כלפיה? האם סרטה של דרייפוס הוא יצירה פמיניסטית שאמורה לייצר חוסר נוחות בקרב הצופה הגברי? ומהי משמעות הבחירה הרפלקסיבית בגיבורה שהיא קולנוענית (נאמר לנו גם שסרטיה הקצרים זכו בפרסים, ממש כמו "שעווה זה כואב" ו"ביקור חולים" שביימה דרייפוס, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב)?
ההתרסה והקנטרנות שבבסיס הסרט ראויות להערכה. הבעיה היא, שדמותה של מיכל אינה משכנעת כיוצרת במשבר (היא יכולה היתה, לצורך העניין, להיות כל דבר אחר),
והממד הסאדו-מזוכיסטי שמאפיין את יחסיה עם זאב נותר בלתי מפוענח. אם ישנם יסודות אוטוביוגרפיים בסרטה של דרייפוס, הרי שהטיפול בהם נעדר ריחוק ותובנה פרספקטיבית שהיו הופכים את הגיבורה שלה ליותר מאשר סטריאוטיפ של נשיות פרובוקטיבית ופגיעה. "נשיות במשבר".
אפשר כמובן לטעון שהייצוגים הגבריים בסרט, כמו גם זה של האם, "מסוננים" מבעד לתודעתה של מיכל. אבל זה רק הופך את הדמויות הללו לחד ממדיות. במיוחד אמורים הדברים באב, שלא ברור האם הרמיזות לגבי משיכתו המינית לבתו הינן פרי דמיונה או פנטזיה אפלה שלו (באחת הסצינות היותר אפקטיביות בסרט מבטו משתהה, שבריר שנייה יותר מדי, על גופה העירום של בתו הניצבת בחדר האמבטיה).
קשה גם להבין את דמותה של האם, שבגילומה המופרז של לאורה ריבלין נדמית כאילו תעתה הנה מרצפת חדר העריכה של סרט בבימוי פדרו אלמודובר. הסמליות שבמילוי הכלי המיועד לסוכר במלח, כאילו בטעות על ידה - ופעמיים, היא לא בדיוק מופת לבנייה מורכבת של דמות. כתוצאה, מערכת יחסי האם-בת שבונה התסריט נותרת סתמית ותקועה.
בהיעדר מורכבות פסיכולוגית של ממש, טלי שרון, שחקנית מוערכת, נאלצת לבנות דמות שהיא בעיקר אוסף של מחוות פרובוקטיביות – הנה היא שוב, בלית ברירה, המילה הזאת. "ההיא שחוזרת הביתה" עשוי לתפוס את מקומו בנישה המיועדת ל"קולנוע נשי" - שהחלוצה המקומית שלו היא מיכל בת אדם - אך קשה להתעלם מהתחושה שבתום שתי צפיות הסרט עדיין מתקשה להותיר חותם. מטרתו איננה אלא "להרגיז", והתעוזה שלו היא רק למראית עין.
