משהו חדש מתחיל: חזנית אצלי בבית כנסת

בערב שבת, אחרי הדלקת נרות, הלכתי לתפילה. פגשתי את אותם חברים ושכנים שאני פוגשת בדרך כלל, אמרנו שבת שלום כבכל שבוע - ואז גם התפללנו כמו תמיד. אולי רק היה קצת צפוף יותר. ובכל זאת, את ההרגשה הכללית קשה לתאר בלי להתדרדר לקמפיין של מפלגה: משהו חדש מתחיל.

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

מה נשתנה הלילה הזה? האמת היא שלא יותר מדי. מניינים משותפים הופכים יותר ויותר נפוצים בשנים האחרונות. המטרה: להפוך את בית הכנסת למקום שגם נשים לוקחות בו חלק. עכשיו הבשורה הגיעה סוף-סוף גם אל עיר מגוריי, ומניין חדש הוקם.

עוד בערוץ היהדות :

• סטארט-אפ חרדי: "גוי של שבת" WEB 3.0
• תקועים בנפאל: שליחי חב"ד אמצו את ההורים הגאים
• מעוג ועד לילית: המדריך היהודי ליצורים קסומים
  

השינוי לכאורה זניח: סידור הישיבה כלל מחיצה סמלית ושתי עזרות, אחת לצד השנייה. את קבלת השבת הובילה חזנית, ואת דבר התורה בין מנחה לערבית אמרה אחת המתפללות. זה הכל. אבל עבור שתיהן הייתה זו חוויה ראשונה, וקולן אפילו קצת רעד מהתרגשות. גם אני התרגשתי. זר לא יבין זאת. זרה דווקא כן.

הדרה בעזרת הנשים? מעדיפה את הגביניות בבית

גילוי נאות: אני לא אוהבת ללכת לבית הכנסת. אף פעם לא אהבתי. יוצאים מן הכלל: קבלת שבת ותפילת יום העצמאות. אבל באופן כללי, עזרות הנשים של ילדותי היו חלליות מנותקות הקשר, חמות וצפופות – אטרקציה שלא הצליחה להתחרות עם הקפה והעיתון שבבית. אם אני ממילא רק צופה - אז לא חייבת להגיע. ד"ש חם ותעבירו את הגביניות.

והנה, בשישי האחרון הסתבר שאני דווקא מסוגלת להתייצב מרצוני החופשי לתפילה צפופה במיוחד, לעקוב בדבקות, ואפילו להקשיב לדבר התורה בלי לחלום. למה? כי הפעם אני חלק. גם פיזית. אבל בעיקר נפשית.

פייד אאוט, פלאש בק. בני ברק של שנות ה-80. בפעם האחרונה בה ישבתי קרוב לתפילה וארון הקודש הייתי בת חמש. נכנסתי אחרי אבא שלי לעזרת הגברים באופן טבעי, כי שם הרי הרבה יותר נוח ואפשר לראות מה קורה.

ואז אבא שלה סימן לי "החוצה!"

אבא של חברה ניגש וסימן שהיא רוצה לשחק. הוא החווה בידו "החוצה", בחביבות ותום לב, אבל חשבתי שהוא מגרש אותי. זה היה רגע מזוקק של הבנה: אני בת והם בנים ואסור לי בכלל להיות כאן. כמקובל בגני העדן, אחרי פרי עץ הדעת מגיע הגירוש. נמלטתי החוצה, ומשם אל עזרת הנשים. מאחורי מחיצה אטומה היטב, הרחק מהתפילה שמנוהלת כולה על ידי הגברים. משם קצרה היתה הדרך הביתה.

פייד אין. גבעת שמואל. מחמם את הלב, בלי טיפת ציניות, לראות את כמות הגברים שהגיעו לתמוך. אלו החברים והשכנים שלנו, וערבות הדדית היא ערך יהודי לא פחות מתפילה.

כי האישה הדתיה עומדת בפני דיסוננס ייחודי: אי-שם בהיסטוריה, היה הגיוני למנוע מאישה להיות חזנית, למשל, ממש כשם שהיה הגיוני למנוע ממנה להצביע בבחירות או לנהל בנק. הטיעונים אותם טיעונים: זה לא נשי ולא צנוע, זה של גברים ומה את בכלל צריכה את זה. מה, אם לא הייתי חייב לנהל את העולם, הייתי שמח להתחלף איתך ולאכול גביניות במטבח.

הקדוּשה היא לא עולם של גברים!

אלא שבעוד העולם הכללי השתנה, ואנחנו איתו, עולם ההלכה נותר הרחק מאחור. התוצאה: אישה יכולה לכהן כשופטת,

אבל היא עדיין פסולה לעדות. אישה יכולה להרצות מול עשרות חוקרים, אבל לא להוביל תפילה בבית הכנסת שלה (לא פעם מול אותם חוקרים שהרצתה בפניהם אתמול). אישה יכולה להיות פרלמנטרית, אבל לא לפסוק הלכה.

הקדושה נשארה מה שההשכלה, העסקים והפוליטיקה היו פעם: עולם של גברים. המציאות הזו הופכת משונה ומנותקת ככל שהזמן עובר. אם אנחנו רוצים שהיהדות תהיה חלק נוכח בחיינו, אנחנו חייבים ליצור לנו מקום.

וזו הסיבה להתרגשות הגדולה - דווקא משום שהתשובה לשאלה "אז איך היה?", היא "בעיקר רגיל". אישה התפללה, והשמיים לא נפלו. התפילה אותה תפילה, האנשים אותם אנשים, וילדים קטנים כרגיל הסתובבו לכולנו בין הרגליים. במוחם הוטמע זיכרון ילדות פשוט: תפילת שבת ובמבה. חזן וחזנית. הם בכלל לא התרגשו, ובעיקר רצו הביתה. זה מה שכולנו רוצים. מקום שירגיש לכולנו כמו בית.

ונאמר אמן.