קפצו אל חייהם: היהודים שנמלטו מקרונות המוות
לא פחות מ-764 אנשים ניצלו באמצעות קפיצה מקרונות הבקר שהובילו לתחנה הסופית: אושוויץ. מחקר חדש שנערך בגרמניה, תיעד את ניסיונות המילוט - ואת השתיקה שאפפה את הניצולים במשך שנים. הסיבה: תחושות אשם בעקבות ביקורת מוסרית מצד שוכני הקרון שנותרו מאחור
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
תחת הכותרת "בריחת היהודים מרכבות הגירוש" הוציאה פון פרנסקי מחקר מתועד ומדוקדק, המבוסס על ראיונות אישיים וממצאים ארכיוניים, ואלה שופכים אור על תופעת הבריחה, מידת שכיחותה - ולא פחות מכך, האמצעים שבהם השתמשו הכלואים בקרונות במלחמה על חייהם.
עוד מחקרים וממצאים בערוץ היהדות :
"נדהמתי לגלות שזה קרה בכלל", היא אומרת. "הנחתי תמיד כי הקרונות היו מתמלאים בנקודת הטעינה באנשים, ובפשטות נפתחו רק בעת ההגעה ליעד. לא חשבתי שמשהו היה יכול להתרחש בין לבין".
אמצעי הבריחה: פיסות בד טבולות בשתן
ב-5 לנובמבר 43, הועלה ליאו ברזוליץ' על רכבת המוות בפריז בדרך ליעד הסופי - מחנה ההשמדה אושוויץ. "האינדיפנדנט" מספר כי ברזוליץ', בן 21 באותה העת, ושותפו ליוזמה הנועזת מנפרד סילברסטיין, ניסו במשך שעות ארוכות להפריד בין סורגי הברזל שהונחו על פתחי חלונות הקרון.
הם השתמשו בסוודרים כחבלים מאולתרים, על מנת למשוך הצידה את מוטות הברזל. אחד מאסירי הקרון הציע להם לטבול את פיסות הבד בשתן, על מנת לשפר את אחיזתם: "נלחמתי בתחושת הגועל", שחזר ברזוליץ' בראיון שנערך עמו במסגרת המחקר. "התכופפתי וספגתי את הסוודר שבידיי בשתן. בדלי הצרכים צפו חתיכות של צואה. הרגשתי מושפל, זה היה הדבר הכי מגעיל שעשיתי בחיי".
השניים הצליחו לבסוף ליצור רווח גדול דיו בין סורגי הקרון, על מנת להידחק דרכו אל החופש. הם יצאו החוצה ונתלו נואשות על דופן קרון הבקר, בעודם מנסים להימלט מהזרקור שעמו האירו השומרים הנאצים אל הרכבת. בשעה שהרכבת ביצעה פנייה, ניצלו השנים את חסות החשכה נטולת הזרקור על מנת לקפוץ מהקרון. שני השותפים לבריחה שרדו את הקפיצה, וברזוליץ' נפטר רק לפני שבוע בשיבה טובה, בגיל 93 בארצות הברית.
קפצו - אבל שתקו
במסגרת המחקר חשפה ההיסטוריונית כי הנמלטים מהרכבות שיצאו מבלגיה, הולנד וצרפת –
עמדו לעיתים בפני ביקורת מוסרית נוקבת מצד שוכני הקרון האחרים, שהאשימו אותם בסיכון שאר יושבי הקרון, ובהפקרת הקשישים, החולים והילדים הקטנים.
אחת ממסקנותיה היא כי זו , ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שמִבצעי הבריחה הנועזים נשמרו בסוד גם עם תום המלחמה. "זאת למעשה הסיבה מדוע גם שנים רבות אחרי, העדיפו השורדים לשמור על שתיקה". אך הדילמה המוסרית נותרה. סימון גרונובסקי בן ה-82, לא דיבר על בריחתו הנועזת מקרון הבקר ההוא. שתק במשך יותר מ 60 שנה.
הוא היה בן 11 בלבד בעת שעלה על רכבת המוות מאנטוורפן שבבלגיה, למחנה ההשמדה בפולין. אביו הצליח להימלט מציפורני הגסטאפו, וסימון הצעיר קיווה להצטרף אליו. הוא שמע על גברים ונשים שהצליחו לקפוץ מרכבות לחופשי, והתאמן בקפיצות ממיטת הקומתיים שלו במחנה המעבר שממנו נאסף אל הרכבת.
הצ'אנס שלו הגיע במרץ 43, בשעה שהוא ואמו נדחסו שפופים לקרון בקר מצחין בדרך לאושוויץ. מעודד מהצלחתם של לוחמי חופש שהיו בין הכלואים לפרוץ את הקרון, סימון נמנה על 17 היהודים שהצליחו להימלט. כשהרכבת תפסה תאוצה, הוא היסס ואז קפץ. מילותיו האחרונות של אמו אליו היו "הרכבת נוסעת מהר מדי". היא נרצחה באושוויץ זמן קצר לאחר מכן.
מי שנשאר מאחור
סימון גרונובסקי קפץ, ואחרים כמו וויל ברלר לא קפצו. בהיותו בן 25 היה ברלר באחת מרכבות המוות הללו בדרך לאושוויץ. היום הוא אומר כי אם היה יודע על שמץ ממה שצפוי לו, היה ודאי קופץ. בקרון שלו היו שישה אסירים שהצליחו לפרוץ פתח בצוהר המסורג, ולקפוץ לחופשי בזה אחר זה.
אך ברלר ראה גם מה קורה כשהקפיצה הנואשת לחופש לא צולחת: "בחרדה צפיתי בחברי בשעה שהוא טיפס החוצה דרך החלון", הוא כותב. "משכתי את עצמי למעלה, וראיתי שהוא לא הצליח לשרוד זאת. זה היה מחזה מבעית. ראשו של הילד נמחץ בין שני קרונות והתפצח כמו מלון".
היום סימון גרונובסקי רק מבקש להניח את העבר הנורא מאחוריו. הוא נפגש מחדש עם השומר החמוש שדחף אותו ואת בני משפחתו לרכבת המוות מבלגיה לאושוויץ בשנת 43. שניהם בכו, והשומר התחנן בפניו שיסלח לו על שעולל. בעדות שמסר סיפר במפתיע כי השניים נפלו איש לזרועות אחיו. "החיים שלי מלאים בניסים, הוא חותם.
