"שכונות הפשע": פול ווקר מתהפך בקבר
מותו הטרגי של פול ווקר בתאונת דרכים הפך את "שכונות פשע" לסרט האחרון שלו בתפקיד ראשי מתחילתו ועד סופו. אפשר להניח שכוכב האקשן המנוח לא היה רוצה שיזכרו אותו בגלל מותחן הפעולה המטופש שהפיק לוק בסון
"שכונות הפשע" ("Brick Mansions") אמור ליצור את אותה חוויה מצמררת שלמרבה הצער התרחשה כבר מספר פעמים בתולדות הקולנוע. פול ווקר, השחקן הראשי, נהרג בתאונת דרכים לפני חמישה חודשים. זכר התאונה עוד טרי, והנה הוא כבר שב למסך הקולנוע (ולא בפעם האחרונה - הוא יופיע גם בחלק הבא של "מהיר ועצבני") ומבצע את קטעי האקשן ומרדפי המכוניות כתמול שלשום.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
אבל פול ווקר אינו ג'יימס דין או הית' לדג'ר ו"שכונות הפשע" של הבמאי קאמיל דלמאר אינו "ענק" של ג'ורג סטיבנס או "האביר האפל" של כריסטופר נולאן. "שכונות הפשע" הוא סרט נוסף ממפעלי ההפקה של לוק בסון, וגם ככזה הוא מיחזור אמריקאי של "פרבר 13", סרט צרפתי שבסון הפיק ב- 2004.
זהו סרט אקשן בינוני עם הגיון עלילתי מופרך, ותחושה הולכת ומתעצמת של זלזול בקהל. ווקר אף פעם לא היה שחקן גדול, והצפייה בו משחק לאחר שמת לא משנה עובדה זו. אך גם שחקן טוב ממנו עשרות מונים לא יכול היה לעצב על בסיס דמות הקרטון שסיפק לו התסריט (לוק בסון ורוברט מארק קיימן).
העלילה מתרחשת בדטרויט של העתיד הלא רחוק. היום העיר המסמלת את קריסת התעשייה האמריקאית לתהומות העולם השלישי. כמעט 50 אחוזים מהאוכלוסיה מוגדרים כ"אנלפבתים מבחינה תפקודית", אחוז פשיעה שהוא פי חמש מהממוצע הארצי, יש בה 80 אלף בתים נטושים וחוב של כמעט 20 מיליארד דולר שהביא את העיר לפשיטת רגל. בקיצור, גיהינום עלי אדמות. הדיסטופיה אותה מנסה לעצב בסון (באמצעות הבמאי דלמאר בסרטו הראשון) נדמית כמחווירה לעומת הממשות.
שכונות העוני של דטרויט העתידית מוקפות בחומה גבוהה. בתוך חלק זה, המתנהל כטריטוריה בפני עצמה, אין דין ואין דיין. המשטרה לא מעיזה להיכנס, והענף הכלכלי היחידי המתקיים בו הוא סחר בסמים. הבוס הגדול הוא טרמיין אלכסנדר (הראפר RZA מלהקת הוו טאנג קלאן), מי שמחזיק ומשתמש בכלי נשק צבאיים כדי לבסס את שלטונו על הטריטוריה.
אלכסנדר אוהב לבשל, אבל גם אוהב לירות באנשיו כסוג של סימן קריאה בסוף משפט. בחלקו האחרון של הסרט, היחס אל דמות זו אמור להשתנות באופן קיצוני - פעולה מפתיעה למדי באי מוסריות הבסיסית המגולמת בה. כנראה שהכל מותר בשם החנפנות לרעיון של חברה רב-גזעית מול רשעותם של אנשי הממסד הלבנים.
שני הגיבורים של הסרט קוראים תיגר על אלכסנדר. בתוך הטריטוריה הסגורה פועל לינו דופרה המגולם על ידי אמן הפארקור דויד בל (המשחזר את הופעתו ב"פרבר 13"). דופרה החליט לצאת למסע צלב נגד אימפריית הסמים. הוא גונב משלוחים והורס את הסחורה. כשאנשיו של אלכסנדר מנסים לתפוס אותו, הוא מתעופף בין גגות וחלונות בסצנות המוצלחות ביותר בסרט.
מחוץ לאזור הסגור פועל שוטר החרש דמיאן קולייר (ווקר). עם אב קצין משטרה שנרצח על ידי אלכסנדר (כך לפחות הוא מאמין), יש לו מורשת קרב ומניע רב עוצמה להביא את הפושע למשפט. לאחר חצי השעה הראשונה של הסרט, בה מודגמות היכולות של דופרה וקולייר, נשלח האחרון למשימה חשאית בתוך המתחם הסגור, ונאלץ לשתף פעולה עם דופרה.
אנשיו של אלכסנדר השתלטו על משלוח תחמושת שכלל, כפי שקורה לעיתים, פצצת ניוטרון - אותו כלי נשק פלאי שיש לו את היכולת להשמיד כל דבר חי מבלי לגרום להרס הסביבתי המאסיבי של פצצה גרעינית. כלומר להרוג את האנשים, להשאיר את הבניינים. לא קשה לנחש מהו הגילוי המפתיע שיהיה בנוגע לתכליתה של פצצה זו בחלקו האחרון של הסרט.
דופרה מנסה לעזור לקולייר, אבל יש לו גם מניע נוסף: להציל את חברתו הלטינית לולה (קטאלינה דניס) שנחטפה בפקודת אלכסנדר, ומאוימת פיזית ומינית על ידי רייזה (אייליה איסא), חברה בכנופיה המגלה עניין מטריד בחזה של לולה.
העלילה מזמנת לא מעט סצנות אקשן שגם עם היכולות האקרובטיות של בל ו-ווקר חוצות את הגבול למופרך. יש גם ניסיון לייצר בין שני הגיבורים את דינמיקת היריבות-המתפתחת לאחווה שאופיינית לסוג סרטים זה. אך העלילה הופכת ליותר ויותר מטומטמת ככל שהסרט מתקרב לקליימקס, ומעפיל לגבהים קומיים לא במתכוון.
כך, לדוגמא, קוד ההפעלה של הפצצה אמור להיות המיקוד של הרובע המתוחם, דבר שמאפשר לדמויות להסיק על המזימה שמאחוריה הגעתה למתחם. כשזה מתחבר למופרכות הגוברת של האקשן, לדמויות הלא מפותחות ולכישורי המשחק המוגבלים, קשה למצוא סיבות רבות מדי לראות את הסרט.
