"הנסיך הירוק": עלייתו של האביר האפל
סיפורו של מסעב יוסף, בנו של מנהיג החמאס שהפך למודיע של השב"כ, מוצג כמותחן דוקומנטרי מרתק ב"הנסיך הירוק" של נדב שירמן. חבל שההקשר הפוליטי נותר במחשכים עם הרבה שאלות מורכבות, ללא תשובות
"הנסיך הירוק" ("The Green Prince") הוא סרט שקשה להישאר אדיש לו. עבודתו התיעודית של נדב שירמן הישראלי, שעלתה בבתי הקולנוע בישראל ותשודר גם בערוץ יס-דוקו בהמשך השנה, מביאה את סיפורו של משת"פ פלסטיני, ששימש משך עשר שנים כמודיע בשירות השב"כ. מה שהפך את הפרשה למעניינת במיוחד היא העובדה שמדובר בלא אחר מאשר בנו של אחד ממנהיגי החמאס.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
במשך עשר שנים, כאמור, הוא סייע בהסגרתם וחיסולם של מפקדי הארגון, חשף חוליות מחבלים מתאבדים, ומנע פיגועים בתחומי ישראל. בתוך כך מסעב דאג לשמור על חיי אביו, ואף הביא למעצרו כדי שלא יחוסל בידי צה"ל. להשלמת מראית העין הוא גם "ביים", בשיתוף הצבא, את ניסיון חיסולו שלו עצמו. את קורותיו גולל בספר "בן החמאס" שהפך לרב מכר.
העולם הזה אינו זר לשירמן. סרטו התיעודי הראשון, "מרגל השמפניה" (2007), הביא את סיפורו של וולפגנג לוץ, מרגל ישראלי שפעל במצרים בשנות ה-60. סרטו השני, "חדר חושך" (2013), סיפק ראיון אינטימי עם מאהבתו הגרמניה של הטרוריסט הבינלאומי קרלוס. שניהם הצביעו על משיכתו לסיפורים על חיים כפולים ועולם של צללים מוסריים. "הנסיך הירוק" מבחינה זו הוא חלקה השלישי של טרילוגיה.
אפשר, וראוי, לבקר את סרטו של שירמן ברמה הפוליטית. הנה סיפור על הפלסטיני שכולנו נורא רוצים לאהוב. סיפור שעל פיו הכיבוש אינו אלא מלחמתם של בני אור בבני חושך, ומי שבחירתו להפוך למשת"פ מונעת משיקולים אידיאולוגיים שאמורים להביא, נניח, לאחוות עמים. הבעיה, במילים אחרות, אינה בכיבוש עצמו אלא באלימות הנוראה שהפגינו אסירי החמאס כלפי השטינקרים מביניהם.
אבל גם אם בוחרים להתעלם מהבעייתיות הפוליטית של הסרט, נותרים בכל זאת עם התמיהה - למה, בעצם? האמנם ההתפכחות מחמאס והשאיפה לשלום הם אלה שהביאו את "הנסיך הירוק" לבגוד בעמו ולרגל אחר אביו? ומה הסיבה לפנייתו אל הנצרות ולהמרת דתו? ואיך הדברים קשורים להחלטה לשתף פעולה דווקא עם מנגנון של דיכוי וכיבוש?
יש משהו כמעט נאיבי בדרך שבה בוחר שירמן להציג את הדברים - או לפחות לא להקשות על גיבורו בשאלות מיותרות - והתוצאה היא סרט חסר מורכבות פוליטית, מוסרית ופסיכולוגית של ממש. אחרי הכל, קשה להתנגד למי שמגיע למסקנה שהאלימות של הכובש עדיפה על זו של הנכבש.
היה משהו מתחמק, בשאלות ועוד יותר מכך בתשובות. המאבק בין שתי דמויות אב, זו הביולוגית וזו הסימבולית, אינו מוצא ביטוי הולם בסרט, וגיבורו על כן הופך לחידה בלתי פתורה. המניעים למעשיו נותרים לא ברורים, וכך גם בחירתו בדרך הנצרות. אין זה מקרה, אולי, שבתשובה לשאלתו של מי מהקהל ענה מסעב, המתגורר היום בארצות הברית: "אני לא יודע אם אתה יודע מי אני כדי להשוות אותי לאחרים". וזו בעייתו העיקרית של הסרט - שגם הוא לא ממש יודע, ולא בדיוק מנסה לענות.
