"נימפומנית": האורגזמה של לארס פון טרייר
את טרילוגיית הדיכאון שלו חותם לארס פון טרייר עם יצירת המופת "נימפומנית" הצוללת לעומקה של המיניות הנשית שהעסיקה אותו לאורך הקריירה. קטעי סקס בוטים משובצים בשני חלקי הסרט הממושך, אבל הם אינם נועדו רק כדי לעורר עונג, אלא גם מחשבה. אחרי שתתחילו, תרצו עוד
לארס פון טרייר, הפרחח הנצחי של הקולנוע הדני, מציג בפני הצופים את הסרט שלא יכול אלא להיחשב כמגנום אופוס שלו - "נימפומנית" ("Nymphomaniac"). זהו החלק השלישי ב"טרילוגיית הדיכאון" שלו, הכוללת גם את "אנטיכרייסט" (2009) ו"מלנכוליה" (2011). טרילוגיה שבכל אחד מחלקיה הדמות הנשית נמצאת בסוג של מסע - לעבר הטירוף, לעבר החידלון, לעבר הסיפוק האולטימטיבי. בשלושת סרטי הטרילוגיה משחקת שרלוט גינזבורג, כשבסרט הראשון ובנוכחי היא בתפקיד ראשי שלוקח אותה הרחק מעבר לסף ההעזה של מרבית השחקניות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
אך זהו לא רק החלק השלישי בטרילוגיה האחרונה של פון טרייר, אלא גם סרט המהווה סיכום של נושאים, דימויים, אסתטיקה ופרובוקציות שהיו על מסך הקולנוע (ומחוצה לו) בקריירה שהחלה בדיוק לפני שלושים שנה. כדי להכיל את כל זאת "נימפומנית" פוצל לשני סרטים המוקרנים כ"נימפומנית 1" ו"נימפומנית 2", כשאורכם הכולל הוא ארבע שעות. ואם זה לא מספיק - גרסת הבמאי (שרק חלקה הראשון הושלם) אמורה להסתכם ב-5.5 שעות.
במהלך הקריירה שלו פון טרייר חזר ועסק בצורותיה השונות של המיניות הנשית - כקשורה למתח שבין הרוחני והגופני ("לשבור את הגלים", 1996), ככזו המשמשת להשפלה והכנעה של האישה על ידי גברים ("דוגוויל"), כמהלך של ערעור סדר חברתי דכאני ("מנדרליי", 2005) וכקשורה באופן פרימאלי לכוחות הטבע ("אנטיכרייסט"). בהתחשב בכל אלו הבחירה בסיפור חייה של נימפומנית הוא מובן, אם לא הכרחי.
כל המודלים הללו של מיניות מופיעים בסרט הנוכחי, אך אין זה דשדוש או מיחזור. בכל רמיזה או הדהודים לסרטיו הקודמים קיימת בחינה מחדש, לא אחת עם נופך סאטירי, של מודלים אלו. זהו, ללא ספק, סרט שעוסק בנושאים המרכזיים בקולנוע של פון טרייר, אבל יותר מכל עבודותיו הקודמות, זהו גם סרט שהנושא המרכזי בו הוא הקולנוע של פון טרייר כמכלול, והיכולת של אלו שצופים ושופטים את עבודותיו להבין ולהגיב.
בתחילת הסרט מוצא זליגמן (סטלן סקושגורד) את ג'ו (גינזבורג) מוטלת בסמטה לאחר שהוכתה באכזריות. היא משכנעת אותו לא להתקשר למשטרה, והוא לוקח אותה לביתו שם היא מגוללת בפניו את סיפור חייה.
כנהוג בלא מעט מסרטיו של פון טרייר, העלילה של הסרט תחולק לפרקים (שמונה, במקרה הנוכחי) המופרדים בכתוביות. פרקים אלו, המתפקדים בפועל כמו סרטים קצרים, נעים באופן כרונולוגי מהילדות של הגיבורה ועד ההווה. חפצים המצויים בביתו של זליגמן יהפכו להיות נקודת מוצא סמלית לנושא של כל פרק ובסיס לעיון בו.
זליגמן הוא אדם חילוני ממוצא יהודי ו"אנטי-ציוני" (חשוב לו, כלומר לפון טרייר, להדגיש זאת באומרו - יש הבדל בין אנטישמיות ואנטי-ציונות ל"למרות שכוחות פוליטיים מסוימים מנסים לשכנע אותנו אחרת"). זליגמן משכיל במגוון רחב של תחומים - אמנות, היסטוריה, דתות, פילוסופיה ואפילו דיג באמצעות "זבוב".
ג'ו, השחרזדה הקולנועית, מציגה עצמה כחוטאת. היא מהווה אלטר אגו מעניין של הבמאי. לא רק כמספר סיפורים אלא כמי שהמעשה הקולנועי שלו נמשל למסע של הגיבורה בדרך לסיפוק המוחלט. זליגמן הוא דמות של אינטלקטואל אמפטי (מבקר קולנוע?) המנסה להבין את הכוח המניע את ג'ו. בה בעת הוא גם בתול, וככזה הוא מוגבל ביכולתו להבין את החוויה הגופנית הישירה והאובססיבית של המספר(ת)/יוצר(ת).
השיחה בין שתי הדמויות משמשת להערכת התכנים של כל פרק, והדיון מוביל לקישורים אינטלקטואליים - חלקם מטופשים, חלקם מבריקים ולא מעטים מהם פרובוקטיביים. דוגמה מתחילת הסרט היא מספר החדירות שהבקיעו את בתוליה של ג'ו בגיל 15. שלוש בדרך הבסיסית וחמש מאחור. אלו, כפי שזליגמן ממהר לציין, שני מספרים ב"סדרת פיבונאצ'י" (סדרה שכל איבר בה שווה לסכום של שני קודמיו). סדרה זו קשורה למה שמכונה "יחס הזהב" שמהווה מודל של סדר בטבע, כמו גם באמנות. והנה אנו מגיעים לניסיון להשליט סדר בכאוס - נושא מרכזי בעבודותיו כמו גם בפסיכולוגיה האישית של פון טרייר.
הפרקים מזמנים מפגש עם דמויות מגוונות: האבא (כריסטיאן סלייטר) והאמא (קוני נילסן) של ג'ו, ג'רום (שיה לה-בוף) שאיתו תהיה לגיבורה מערכת יחסים משמעותית ומתמשכת, גברת ה. (אומה טורמן בהופעה מצחיקה במיוחד) שג'ו הצעירה (בגילומה של סטייסי מרטין היפה) פירקה את נישואיה, מר ק. (ג'יימי בל) מאסטר של סאדו-מאזו, ואיש הפשע המאורגן מר ל. (וויליאם דפו). העלילה מתרחשת באנגליה מאז שנות ה-70, אבל זו אנגליה פון טריירית, מקום "לא אמין" במתכוון, עם שלל מבטאים, אנכרוניזמים, ואי דיוקים שהסרט לא משתדל מדי להסתירם (רובו צולם בגרמניה).
גם בגרס ה"קצרה" והמתונה זהו סרט גדוש ברגעים בוטים מבחינה מינית - כולל מציצות, משגלים, קלוז-אפים על אברי מין, ואפילו השתנה נשית הישר לעדשת המצלמה. מצד שני, המין אינו מצולם כדי להשיג אפקט מקסימלי של גירוי הצופים. האספקט המגרה יותר בסרט הוא הדרך המורכבת שבה הוא עוסק בגוף העבודה של פון טרייר עצמו, וברעיונות המוכלים בתוך גוף זה.
