"אנשים כתומים": כתום זה השחור הדהוי
בבכורת הבימוי שלה, חנה אזולאי הספרי חוזרת לנושאים שהעסיקו אותה לפני עשרים שנה כתסריטאית ב"שחור". אלא מה שאז נתפס כנועז וחדשני, נראה היום קלישאתי, שחוק וחוזר על עצמו. ועם זאת, יש לברך על יצירת "אנשים כתומים", שממשיך את התנופה הנשית בקולנוע הישראלי
השילוב בין אוכל ואתניות היווה בסיס ללא מעט סרטים מחניפי קהל. ההתענגות על השלבים השונים בהכנת תבשילים אתניים, ההתרפקות האקזוטית על הגשתו, העיסוק במתחים בין דוריים, והשימוש באוכל כמטאפורה ליצירתיות, אינדיבידואליות ומסורת משותפים לרבים מהסרטים הללו. "אנשים כתומים", סרטה הראשון כבמאית של חנה אזולאי הספרי, אינו שונה מהם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
"החגיגה של באבט", "אוכל שתייה גבר אישה", "אהבה, פלפל וקינמון", "שוקולד", ולאחרונה גם "לאנצ'-בוקס" - כל אלה ורבים אחרים העמידו במרכזם דימויים מעוררי תיאבון בעלי קונוטציות ארוטיות כמעט. האוכל בהם הוא ביטוי - שהפך כבר נדוש - לתשוקה, העצמה נשית וחתירה לשלמות.
יוצאים מכלל זה הם "טמפופו", מערבון האטריות של יוזו איטמי היפני מ-1985, ו"הגרגר והדג" שביים עבדלטיף קשיש הצרפתי ("כחול הוא הצבע החם ביותר") ב-2007, שמתמקד, ממש כמו הסרט שלפנינו, בקוסקוס מופלא שמתקינה מהגרת צפון אפריקאית. שניהם השכילו, כל אחד בדרכו, להעניק לעיסוק הקולינארי דבר מה שהוא מעבר להגשמה וגאולה דרך הסירים.
למרבה הצער, "אנשים כתומים" אינו מצליח להיות יותר מאשר קלישאה פמיניסטית-אתנית שמתמקדת בפלאי המטבח המרוקאי. הנה עוד סיפור על אישה שמתחברת למקורותיה באמצעות הבישול. ואם ב"שחור" (1994), שאזולאי הספרי כתבה ושיחקה בו, התקיים דיון מורכב בזהות העדתית ובהיבטיה המיסטיים והפולקלוריסטיים - יצירתה הנוכחית לוקה בסרבול עלילתי ובפשטנות.
כמו ב"שחור", גם עלילת הסרט הזה מעמידה במרכזה שלושה דורות של נשים ממוצא מרוקאי. אם המשפחה, זוהרה (ריטה שוקרון), לוקה בנרקולפסיה, כלומר במחלת הירדמות כרונית שבמהלכה היא מסוגלת לחזות עתידות, ורבים הם הפוקדים את ביתה שלחוף הים ביפו בבקשת עצה. בתה סימון (אסתי ירושלמי), הנשואה לשוטר (יורם טולדנו), מסרבת לרשת את אמה ומעדיפה לנהל מזנון אוכל ביתי, ואילו נכדתה זוהר (מיטל גל-סויסה) היא תלמידת תיכון שמגלה עניין ביכולותיה המיסטיות של סבתהּ, אך חסרה אותן בעצמה.
מצב העניינים משתנה כאשר לתמונה נכנסת פאני (אזולאי הספרי), אחותה של סימון ובתה הסוררת של זוהרה, שעזבה לפני שנים רבות לפריז והתמחתה בבישול עילי. דמותה אמורה לייצג את זו שמורדת במסורת, ו"התמערבותה" כביכול מסומנת, בין היתר, על ידי האוכל הצרפתי שהיא מבקשת לשדרג באמצעותו את מזנונה העממי של אחותה. חזרתה המפתיעה אינה מתקבלת בברכה על ידי אמה ואחותה, אבל כמקובל באגדות מסוג זו - המטבח יהפוך למקום של פיוס ופשרה.
אחד ההיבטים שייחדו את "שחור" בנוף הקולנוע הישראלי היה השימוש שלו באסתטיקה השאובה מהריאליזם הפנטסטי שמקורו בספרות הדרום-אמריקאית על מנת "לסמן" את הכוח הנשי-מזרחי. הריטואלים של הכישוף המרוקאי עוצבו בסרט ההוא באמצעים תיאטרליים מובהקים (בעיקר משחקי תאורה), שהשתלבו בצורה אינטגרלית בתוך ההקשר המיסטי. "אנשים כתומים" נדרש אף הוא למופלא, דרך גוון העור הכתמתם של הנשים המככבות בו, שהסיבה לו מתבררת במהלכו.
אלא שמה שהיה בעל משמעות חתרנית ב"שחור", אותה הכרעה אסתטית בלתי שגרתית שייצגה כוח אלטרנטיבי לזה ההגמוני, הגברי-ציוני, הופך פה ללא יותר מאשר קיטש פולקלוריסטי. ודאי כאשר חזיונותיה של זוהרה מובילים אותה אל שורשיה בסביבות טנג'יר שמאופיינים בנוף מדבר פראי.
בכלל, נדמה כאילו "אנשים כתומים" שב וממחזר אותם נושאים שנידונו בצורה מתריסה ומקורית ב"שחור" - השפעתה של המסורת על ההווה, הנתק בין הדור השני להגירה ועברו, והניסיון לפשר בין המורשת המזרחית ואימוצה של זהות אירופאית-מערבית. אגב כך, בחירתה של אזולאי הספרי ללהק עצמה פעם נוספת לתפקיד הבת המתנתקת ממשפחתה ועברה (כפי שעשתה ב"שחור") חסרה את הרפלקסיה העצמית שבאמצעותה היא בחנה אז, באכזריות ובכנות, את מורשתה וזהותה שלה עצמה.
הפעם היא נדמית יותר כמו איזו "פאם פאטאל" לא מעניינת במיוחד, שחזרתה הביתה היא הכוח המניע את העלילה. למרבה הצער. גם יתר השחקניות אינן מעצבות דמויות זכירות במיוחד.
שוקרון, שחקנית מצוינת, מגלמת מטריארכית נטולת נוכחות של ממש, ואילו האיבה שבין שתי האחיות, בנותיה, חסרה עוצמה דרמטית אמיתית ומשכנעת. הצלמים אסף סודרי ואיתי מרום צובעים את הסצינות - אלה המתרחשות בטנג'יר, בעבר, ואלה שבהווה - בגווני כתום יפהפיים, שמעניקים לסרט אותו מימד של ריאליזם פנטסטי ומדגישים את הזיקה שבין אז והיום.
יש לברך את חנה אזולאי הספרי על הצטרפותה למועדון ההולך ומתרחב של במאיות סרטים ישראליות. חשוב גם, שהשיח הרב תרבותי שמתקיים בקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים (במידה רבה בזכות חלוציותו של "שחור", שהפך את העיסוק במשפחה המרוקאית למרכזי בו) - ימשיך ויתפתח. "אנשים כתומים" הוא, ללא ספק, חלק מהשיח הזה. חבל, על כן, שהסרט לא זו בלבד שאינו מפתח את הדיון שראשיתו ב"שחור" - אלא אף נדמה כמרדד אותו.
