איך הפך סיפור על התאבדות לסרט שובב ומתקתק, מלא שמחת חיים? הקומדיה המרירה "ארוכה הדרך למטה" מבטיחה בהתחלה, אבל בסוף לא מקיימת - לא בכל הנוגע להומור, לא בעומק העלילתי, אפילו לא באובדניות שלה
ארבעה זרים בריטים, כל אחד ממעמד ורקע אחר, מגיעים לגג של בניין גבוה בערב השנה החדשה, במטרה משותפת: לקפוץ ממנו ולהתאבד. בגלל שהם בעצם מפריעים זה לזה במשימה, נוצר ביניהם קשר מקרי אך חזק, שמוביל אותם לעבור חוויות נוספות יחד ולעבד מחדש את כל העניין הזה של חוסר הרצון לחיות.
זה מה שאמור לקרות ב"ארוכה הדרך למטה". פסקל שומיל - במאי בפני עצמו ומי שהיה עוזר הבמאי בהפקות רבות של לוק בסון - מביים את הגרסה הקולנועית לספר של ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה") לפי תסריט של ג'ק ת'ורן. הניסיון של ת'ורן שכתב ל"סקינס" ול"This Is England" אמור היה לאפשר לו לכתוב תסריט שנון, לא מתקתק או קל מדי לעיכול.
המתאבד בפוטנציה הראשון הוא פירס ברוסנן שפותח את הסרט בהסבר שלו על סיבותיו לא להיות כאן יותר. הוא מגלם את מרטין שארפ, סלב, מגיש תוכניות בוקר, שפרשיית מין א-לה אייל גולן הובילה אותו לאבד את כל מה שהיה לו, כולל את משפחתו.
קבלו אותם: אהרון פול, אימוג'ן פוטס, טוני קולט ופירס ברוסנן
על הגג הוא פוגש בצירוף מקרים מופרך את ג'ס (אימוג'ין פוטס) - צעירה שבורת לב ששתתה ולקחה עוד כמה חומרים יותר מדי, ג'יי.ג'יי (אהרון פול, כלומר ג'סי מ"שובר שורות") - שליח פיצה עם גידול במוח, ומורין (טוני קולט) שמטפלת בבנה שחולה ומוגבל פיזית. ההתחלה מבטיחה: ג'ס בעלת הפה הגדול מעליבה את כולם, ומרטין רק רוצה להסתלק מחבורת התמוהים שאין לו שום קשר אליהם, אבל כמובן מוצא את עצמו כרוך אחריהם מסיבות שונות, מקריות יותר ופחות.
מהדקות הראשונות מתבשלת לה ציפייה לסרט מקאברי, עם המון הומור שחור. משהו כמו הגרסה המדכאת של "נאמנות גבוהה", עם מדרוג של כדורים אנטי-דפרסנטים במקום תקליטים. אולי זה הספר שעליו מתבסס הסרט, או קשיי עיבוד תסריטאיים, אבל משהו בסרט לא אמין, ובשלב מסוים מהזדהות עם הגיבורים עוברים לשילוב של קצת שעמום וקצת חוסר הבנה מה הסיפור הזה רוצה להיות.
קצת משעמם. "ארוכה הדרך למטה"
למשל, העובדה שלמעט כמה הערות של ג'ס בהתחלה על כך שמרטין הוא חתיכת סוטה, ועוד הערות מרושעות מהתקשורת פה ושם, אין התייחסות של ממש לסיבה שבגללה הוא איבד את הטעם לחיות. ברוסנן לא עובר כאשמאי זקן, אלא כדוד חביב שנכנס לקלחת מבלי שהיתה לו שליטה בדבר. היעדר שמץ של דיון על מה שהוא עשה צובע את הדמות שלו בגוון שטחי ואפילו קצת מכעיס.
ראיון
טוני קולט: "ילדים מעדיפים שההורים ישתקו"
אמיר קמינר, ברלין
השחקנית האוסטרלית טוני קולט גילמה ב"החוש השישי" אמא לילד במצוקה, ועתה ב"ארוכה הדרך למטה" היא רוצה למות לטובת בנה הנכה. ואיך היא כאמא בחיים? "אני מציבה לילדיי גבולות, אך חשוב לתת להם להיות עצמם", היא אומרת, ומספרת על הגרסה האמריקנית ל"בני ערובה" בכיכובה. ראיון
ג'ס ומורין, כל אחת עם סיבותיה שלה לעלות לגג, אינן מפותחות דיין כדמויות. ג'ס היא מופת קלאסי של צעירה מבולבלת, בת למשפחה מכובדת שחוותה אובדן. היא בעיקר לא כל כך יודעת איך למרוד בלי להכניס את עצמה לצרות של ממש. היא חמודה, היא עוקצנית, אבל היא בעיקר חוזרת על עצמה והופכת להיות מאוד צפויה. בשלב מסוים קל להניח שבכל פעם שיש רגע של שקט, ג'ס תגיד משהו חסר טאקט, ואז תזרוק איזו הערה על התחת שלה, כדי לשנות נושא. מורין נשארת לאורך כל הסרט כאמא טובה על גבול הקדושה המעונה. היא פשוט אישה נחמדה ומעוררת רחמים והזדהות, אבל לא יותר מכך.
דמויות לא מפותחות. טוני קולט ואימוג'ן פוטס
ואי אפשר לחשוב על החוויות שעוברת החבורה המשונה יחד,
מבלי להתייחס לפיל שבחדר: כולם רצו להתאבד. אבל אף אחד מהם, כמעט, לא נראה כאילו שהעובדה הזו מפריעה לו לתפקד בצורה כזו או אחרת. בריאות הנפש או ספציפית יותר - דיכאון, לא מדוברים לאורך רוב הסרט. בהתאמה, כל מה שעובר על הדמויות נראה נעים מדי, כאילו מישהו לא רצה שנקבל מנה כבדה יתר על המידה.
היחיד שאיכשהו משכנע במצוקה שלו הוא ג'יי.ג'יי - בחור אבוד שמתקשה להתבגר ומתקשה לתפקד בעולם, ושהגידול שלו בראש הוא רק קצה קצהו של מה שעובר עליו. ובכל זאת, גם הוא עובר תהליך צפוי מדי ופשוט מדי.
אהרון פול עם הפנים למטה
הקלילות הזו שבה עוברים מניסיון התאבדות (גם אם הוא נקטע באיבו) למהומות אחרות שמהוות את העלילה, לוקה בחסר ומוציאה את העניין מהסרט. שום ריב או משבר שעובר על אחת מהדמויות לא מגיע חזרה למצב של סכנה, ולכן הסרט הולך ונהיה מפוהק ככל שהוא מתקדם. עם כל ההתחמקות משקיעה בנושא כבד, ארוכה הדרך למטה מאבד את כל החיות שלו, וחבל.
