"הורה 79": הורה - ההיא בלי ההיי
אלי כהן הוא במאי ותיק רב זכויות בקולנוע הישראלי. עם "שתי אצבעות מצידון" ו"הקיץ של אביה" מאחוריו, גם הסרט המאוחר "הורה 79" לא יפגע במורשתו התרבותית - זאת למרות הטקסטים המגושמים והשחקנים החובבנים
בתחילת "הורה 79" במאי פרסומות צעיר מתלונן ללא הרף איך מני (טוביה טישלר) מעכב אותו, ואיך אילולא התרח הזקן הזה, שמתעקש שלהקת ריקודי העם שלו תניף את הידיים גבוה באוויר, הוא כבר היה מזמן בשלבי סיום. הוא מביים פרסומת לדאודורנט, שאין שום הסבר הגיוני מה הקשר בינה לבין ריקודי עם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
הסרט כולו דווקא שם את מני ואת להקת ריקודי העם אליה השתייך לפני למעלה מ-30 שנה במרכז הבמה. אלי כהן, במאי ותיק ומוערך ("הקיץ של אביה", "עץ הדומים תפוס", "שתי אצבעות מצידון") בחר בכוונת תחילה צוות שמורכב ברובו מרקדנים בלהקות ריקודי עם שאינם שחקנים מקצועיים. כשלצדם כמה שחקנים אורחים - גילה אלמגור, נתן דטנר ויוסי גרבר - הסרט עוקב אחר ניסיונם לחדש נגד כל הסיכויים והשנים את ימיהם כקדם ולאחד את הלהקה למופע אחד נוסף, שאיתו יופיעו בפסטיבל המחולות בכרמיאל.
קשה שלא לחפש את הקורלציה בין סצנת הפתיחה, לעובדה שמדובר ביצירה מאוחרת ולא מהטובות של במאי, רב זכויות בקולנוע הישראלי, שקרוב בגילו לדמויות שאחריהן הוא עוקב כאן. העובדה שמדובר בשחקנים לא מקצועיים ניכרת לאורך כל הסרט, ומפריעה לנסות ולהתרכז בעלילה. הדיאלוגים עצמם נשמעים יותר כמו חזרות לפני שהטקסט לוטש עד הסוף ולא כמו תוצר מוגמר. יותר מדי מילות קישור יושבות בפיהם באופן מלאכותי, ומצטרפות למחוות דרמטיות שברובן לא משכנעות.
אם "הורה 79" אמור להיות יצירה שהמימון שלה עושה שירות טוב ומכבד למפעל יצירתו של הבמאי שעומד מאחוריה, היא מתקשה מאוד לספק את הסחורה. כהן ביים, כתב והפיק, ומדובר בסרט עם פוטנציאל להיות קומדיה נוגעת ללב על פרק ב' בחיים ועל חלומות שמתנפצים מול המציאות, אבל הפוטנציאל הזה ברובו לא ממומש.
כהן מופיע בעצמו בתפקיד אורח, כאחד הרקדנים בלהקה שהיה עמם זמן קצר בלבד. הוא מגיח באמצע החזרות, מבקש להצטרף, אבל מגלה שאף אחד מהם לא זוכר אותו. אולי בגלל שהיה רקדן באופן זמני, אולי מסיבה אחרת, כמעט אף אחד מהגברים והנשים פשוט לא מודע לכך שהאיש הזה היה קיים. אפשר לקוות שאת סרטיו האחרים של כהן יזכרו כאן לעוד זמן רב, ושהם יישארו רלוונטיים ומוערכים. סביר להניח שהאופן שבו יתייחסו בעתיד אל כהן כבמאי, לא יושפע כהוא זה מ"הורה 79", וטוב שכך.
בין הרקדנים יש בכל זאת כמה שמגישים את התפקיד המשחקי שלהם באמינות, איתן (שי גוטסמן), הבחור הנחשק של הלהקה שעדיין נחשק גם אחרי יותר מ-30 שנה, ומנסה לתקן את הגשר ששרף עם אהובת נעוריו שרונה (מירית לויט). הצמד הזה, שמנסה לפתור את הזוגיות הלא פתורה שלהם מפעם, מהווה את עמוד התווך המשחקי של הסרט. זאת במקביל לסיפורו של רפי (עמוס קב), שחוזר אל הלהקה כהומו מחוץ לארון ומערער את תפיסת המיניות של חברו הטוב והסטרייט מפעם, מאני (אמנון דוייב, אחד השחקנים המקצועיים היחידים בסרט).
במהלך החזרות לקראת מופע השחזור של הלהקה בפסטיבל המחול בכרמיאל (שאכן צולם בכרמיאל בפסטיבל), הרקדנים שחלקם לא התראו כל השנים, מתמודדים עם מתחים בינם לבין עצמם, עם הזיכרונות של מי שרצו להיות לעומת מי שהם היום, ועם מטען רגשי כלפי מנהל הלהקה, דורי (יוסי גרבר בתפקיד אורח) - שניצל כמעט את כולם נפשית, רגשית ובעיקר מינית - גברים ונשים כאחד.
נראה שרוב הדמויות בסרט לא נמצאות בנישואים או זוגיות מאושרת, ועניין הבגידות והסקס המזדמן עולה בו לא פעם, בדיבורים ביניהן וגם על המסך עצמו. חלק גדול מהרקדנים והרקדניות מחפשים לשחזר חדוות עבר כלשהי, חיוניות שחסרה להם - גם אם זו כוללת מריבות וענייני קנאה ומזימות תואמי להקת מחול בתיכון. אלא שבמקרה של "הורה 79", השנים והקמטים, והבגרות שבה מצופה מכולם לנהוג - כל אלו מוסיפים לאינטריגות נופך של חמלה אנושית, ושל סגירת מעגל קורעת לב.
יותר מהכול מדובר במחווה מחויכת ורבת חמלה של כהן ללהקות ריקודי העם, ובמיוחד לוותיקי הרקדנים שמתגעגעים לימי הזוהר ומסתכלים אחורה בגעגוע. אלו בוודאי ימצאו בסרט הקבלות לחוויות מזיכרונותיהם האישיים שלהם, אך קשה לראות כיצד הוא פונה לקהל נוסף מעבר לכך.
