"האיש הכי כועס בברוקלין": די, דיינו
העיבוד האמריקני ל"מר באום" של אסי דיין הוא נפל עלוב, שמשיל מעליו כל זכר מהסאטירה המקורית ונותר עם טון סנטימנטלי דביק והומור יהודי קלוקל. "האיש הכי כועס בברוקלין", בכיכובו של רובין וויליאמס המביך, נמשך 83 דקות ומרגיש כמו 90 הדקות האחרונות בחיי הגיבור
מותו של אסי דיין הוביל לשטף של תגובות הערכה שבהן חזר שוב ושוב התואר "גאון". תוך מספר ימים הופיעה תגובת הנגד של כותבים שניסו להחזיר את כישרונו של דיין לפרופורציות סבירות. בהקשר זה מעניין לראות את "האיש הכי כועס בברוקלין" ("The Angriest Man in Brooklyn") - סרט בכיכובו של רובין וויליאמס, שגרעין עלילתו מתבסס על סרטו של דיין "מר באום" (1997). לאחר צפייה במה שהאמריקנים עשו מרעיון האדם המתבשר שנותרו לו 90 דקות לחיות, גם המבקר הקשוח ביותר של דיין ישתכנע כי אבד לנו במאי גאון.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
היכן שאסי דיין יצר סאטירה על החברה הישראלית, כפי שהיא עולה מהתנסויותיו של אדם שזמנו קצוב, "האיש הכי כועס בברוקלין" הוא אפילו לא סאטירה על ברוקלין. במקום הלעג הצורב של המקור, כאן יש שילוב בין הומור מביך וסנטימנטליות דביקה - שילוב שעליו מנצח וויליאמס, בהופעה שעשויה לקבור את שאריות הקריירה שלו. ברור כי בנקודת האמצע של השנה האזרחית ניתן להכריז על המועמד המוביל לפרסי הראזי.
המהלך העלילתי, שעלול להישמע נסבל, מתורגם בסרט לאוסף סצנות תמוהות. ג'יימס ארל ג'ונס הוותיק צץ להופעת אורח קצרה ומבזה כמוכר מגמגם בחנות מוצרי חשמל. לואי סי.קי מופיע לחצי דקה כרופא הנואף שאיתו היה לד"ר גיל פרשת אהבים. את העלילה מלווה מספר כפול בקולותיהם של ד"ר גיל ושל אלטמן. שניהם מטרחנים את דמויותיהם בגוף שלישי שאינו מוסיף דבר על הנראה. המעמדים הקומיים והדרמטיים קורסים אחד אחרי השני לרצף מביך. הצילום כעור באופן חריג לקולנוע מסחרי, והחובבנות הטכנית מגיעה לשיא בסצנה על גשר ברוקלין, שבה נעשה שימוש במסך ירוק, שנראה כאילו בוצע במתנ"ס שכונתי.
.
מה היה הופך את "האיש הכי כועס בברוקלין" לסרט ראוי? בבסיסה זו קומדיה של הומור יהודי. היא מתרחשת בברוקלין, הגיבור הוא יהודי, וכך גם לא מעט מדמויות המשנה. יש כאן גם את אותו אלמנט של היהודי מול גורלו המר, שהאחים כהן ידעו לרתום באופן כה מוצלח ב"יהודי טוב" (2009). מה שחסר הוא השחקן הנכון בתפקיד הראשי ושינוי הגישה. לו התסריט היה מטוהר מהשטיקים הסנטימנטליים (ולמעשה נכתב מחדש), ובמקום רובין וויליאמס היה מלוהק לארי דיוויד, היה על מה לדבר. במצבו הנוכחי הסרט לא מציע יותר מאשר 83 הדקות הארוכות והמייסרות ביותר שניתן לחוות בבית קולנוע.
