"ערבאני": הכנסת אורחים דרוזית
הסרט הדרוזי הראשון פותח צוהר לנעשה בעדה מסוגרת ומרוחקת מעין הציבור הישראלי, וככזה הוא מעורר סקרנות. עם זאת "ערבאני" של עדי עדואן אינו רב תעוזה כפי שיכול היה להיות, והסצנות שבו נאמנות מדי לסכמטיות קולנועית
"ערבאני" ייכנס אל דברי ימי הקולנוע המקומי על תקן הסרט הדרוזי הראשון ("הכלה הסורית" ו"מכתוב" לפניו, שעסקו אף הם בבני העדה, נוצרו על ידי במאים ישראלים-יהודים שסיפקו מבט מבחוץ). חבל, על כן, שהסרט נותר לא הרבה יותר מזה: הצצה אל נבכי חברה סגורה ומסתורית השומרת בקנאות על מסורתה ואופייה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
הסיטואציה שעומדת במרכז הסרט הינה, ללא ספק, טעונה. גבר דרוזי (איאד שיתי) שב אל כפר הולדתו לאחר 17 שנות היעדרות, בחברת שני ילדיו המתבגרים. בתקופה הזאת הוא נישא לאישה יהודיה, והדבר שבר את לב אביו שנפטר בינתיים. עתה, בעקבות גירושיו, הוא מגיע לבית אמו במטרה להשתקע מחדש בכפר.
הבעיה היא, שעל פי כללי העדה, דרוזי הוא מי ששני הוריו הם כאלה. כתוצאה, נוכחותם של הגבר וילדיו (דניאלה נידם ותום קרליך) מעוררת בעיקר אנטגוניזם בקרב תושבי הכפר. ואם זה לא מספיק, הבת המשוחררת מפתחת קשר מהוסס עם נער מקומי (שאדי מרעי, "בית לחם") - דבר הנחשב לפגיעה בקודשי העדה.
"ערבאני", שכתב וביים עדי עדואן, יליד דליית אל כרמל, הוא מסוג הסרטים שהיית רוצה לאהוד יותר מכפי שקורה בפועל. אחרי הכל, הוא מתאר סביבה חברתית בלתי מוכרת, מציב במרכזו סוגיות בעלות משמעות, ואינו גולש לאפיון העדה הדרוזית בדרך אקזוטית גרידא.יתר על כן - יש משהו בסרט שמזכיר אפילו את "כלבי הקש" האולטרה-אלים של סם פקינפה מ-1971, בכיכובו של דסטין הופמן, שבו זוג צעיר עובר להתגורר בכפר אנגלי פסטורלי, ונאלץ להתמודד עם הטרדותיהם של אנשי הסביבה.
מה שהופך את "ערבאני" (שילוב של "ערבית" ו"עברית") לסרט פחות מעניין מכפי שהיה יכול להיות הוא הדרך הטריוויאלית בה משרטט עדואן את הקונפליקטים שבמרכזו: הבן השב הביתה יחד עם ילדיו שאמו מתקשה לקבלם, העימות בינו לבין נכבדי הכפר שלובש אופי סכמטי, או מרדנותם של בנו ובתו שמסרבים להתנהל בהתאם לאורחות המקום השמרניות. כתוצאה, אף לא אחת מהדמויות המרכזיות מעוררת הזדהות, והדרמה הולכת ומתפתחת באופן דידקטי למדי.
במיוחד אמורים הדברים במערכת היחסים שמתפתחת בין הבת הבכורה לבין הנער הדרוזי, שישנם בה מרכיבים עדינים ומרומזים, אך היא נותרת בגדר סקיצה דרמטית. כך גם לגבי ניסיונותיו של האב לחדש את הקשר עם אהובתו מהעבר (מנחת הטלוויזיה לוסי אהריש) שנשואה כעת לחברו הטוב.
הסיפור הזה מתואר אף הוא בסכמטיות, וממילא נעדר אותו אלמנט רגשי שחסר בסופו של דבר בסרט כולו.
מה שחסר בעיקר ב"ערבאני" הוא ההיעדר ההתייחסות שלו לפער שבין נראותה של העדה הדרוזית בחברה הישראלית לעובדה שאיננו יודעים עליה כמעט דבר. זוהי דינמיקה מעניינת שטרם נידונה בקולנוע הישראלי, שעשויה היתה להפוך את הסרט ליותר מאשר סיפור מוכר על גורמים זרים המאיימים על יסודותיה של חברה מסורתית וקנאית.
"ערבאני", חשוב להבהיר, איננו סרט רע. עדואן מקפיד לשרטט את החברה שממנה הוא בא בשילוב נבון של ביקורת והבנה. השיח'ים אינם האנשים הרעים פה, ומצוקתה של האם האלמנה - שמוצאת את עצמה מנודה מבית התפילה משום שהיא משכנת זרים בביתה - מובנת אף היא. אגב כך, פניה האקספרסיביות של זוהאירה סבאג' (המגלמת את דמותה) מעניקות לסצינות השותקות בכיכובה עוצמה ניכרת, ומסייעות להפוך את "ערבאני" ליותר מסך כל חלקיו.
