קווים לדמותם של סססמולנים
יש איש שלום שנבנה מתוך מנהיגות רופסת, מתוך חוסר עשייה ומנהיגות כושלת - ויש איש שלום שרודף אחר השלום, סוג של אקטיביסט-שלום. איזה מודל מייצג אהרון הכהן? ואיזה מודל מייצגים אנשי השלום של ימינו?
קשה להיות "האח של"
ברוב המסורות המקראיות מוצג אהרון כ"שחקן משנה" בהצגה הגדולה של אלוהים ומשה. דמותו המקראית חסרת מאפיינים מובהקים, ומזמינה את לומדי התורה להציע לה את מרכיבי האישיות הייחודיים החסרים כל כך בסיפור.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת בהעלותך
אחת ההצעות המפתיעות להשלמת החסר באישיותו של אהרון, נמצאת בדבריו של הלל הזקן: "הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות, א, יב).
כתב חידה היסטורי
דברי הלל הם בבחינת כתב חידה היסטורי. הגשר הקושר בין אהרון המקראי לאהרון של הלל בנוי ממשאלות לב גלויות וכמוסות, מחרדות וממאבקים פוליטיים, ואת אלה מבקשת המשנה לכסות בסגנונה הפשוט והתמים. את אלה היא גם מזמינה אותנו לחשוף: כיצד הפכה דמותו האנמית של אהרון המקראי, לדמות "רודף השלום" של הלל? וכן, כיצד מאופיינת רדיפת השלום שהלל מדבר עליה? מהו שלום וכיצד "רודפים" אותו?
חלקים גדולים מתוך פרשת השבוע, "בהעלותך", מוקדשים לאהרון ולבניו הכהנים, ועל כן נצעד בעקבות כתב החידה שחיבר הלל הזקן.
כיצד רודפים את השלום?
הביטוי "רודף שלום" הוא אוקסימורון, מורכב מצמד מילים מנוגדות. השורש ר-ד-פ מופיע במקרא למעלה ממאה פעמים, וכמעט בכולן
בהקשר מלחמתי. למשל: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" (שמות ט"ו, ט'). שורש זה מופיע מעט פעמים גם בהקשר של שלום. למשל: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים" (תהלים כ"ג, ו'). וכמובן, גם במקור שממנו שאב הלל את הביטוי "רודף שלום": "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים ל"ד, י"ג-ט"ו).
בהופעות ספורות אלו יש ניסיון לרתום את המלחמה למען השלום. משורר תהלים שיצר את הצירוף "רודף שלום", ראה לנגד עיניו איכות מיוחדת של שלום; איכות שנבנית לא רק ממניעת אלימות, אלא מתוך גיוס אנרגיות אלימות למען השלום.
למרות ההפתעה בייחוס אהבת השלום הקיצונית לדמותו של אהרון, ניתן למצוא לרעיון זה רמזים במקרא. רמז אחד מופיע בפרשת השבוע שעבר, בלשונה של ברכת הכהנים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו', כ"ג-כ"ז).
רמזים מקראיים מעטים מאפשרים לקשור בין דמותו המקראית של אהרון לתפקיד "רודף השלום" שייעד לו הלל הזקן. אחד היחידים שבהם נמצא לפנינו, וכל השאר היא יצירתיות שמוזנת על ידי משאלות לב, אינטרסים פוליטיים ויחס משתנה לשלום ולמשכני השלום.
וכיצד היה אהרון רודף שלום?
"שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם, ואמר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו. אומר: אוי לי, היאך אשא את עיניי ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי, היאך אשא את עיניי ואראה את חברי. בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו'. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק יב).
הדרך לשלום רצופה שקרים?
במעשה שלפנינו רדיפת השלום של אהרון מתמקדת בקטנות, בטיפול פרטני: אדם ועוד אדם ועוד אדם. האם בתיאור זה מבקש הדרשן להקטין את דמותו של אהרון ממנהיג גדול וחלופי למשה, לתפקידו של מטפל פרטני? האם הקטנה זו מקורה בנקודת המבט של החכמים הפרושים (וממשיכיהם), שרצו לצמצם את חלקם של הכוהנים בהנהגה "הגדולה", ולהציגם כאנשים טובים אך לא-רלוונטיים למנהיגות? ייתכן.
יחד עם זאת, יש לשקול את האפשרות שהדרשן מבקש לאפיין את עולמה של השכנת השלום כעולם הצומח מלמטה, ולטעון שאי אפשר לעשות שלום "גדול". סכסוכים מקורם בקנאות ובתחושות פגיעה פרטיות, ומשום כך גם השכנת השלום חייבת להיעשות באופן פרטני. אי אפשר להתעלם גם מהנחת היסוד הבעייתית של אגדה זו, ולפיה כדי להשיג שלום יש לשקר, שכן אהרון בוחר בשקר כאסטרטגיה להשגת השלום. השלום הוא מטרה שמקדשת את האמצעים.
איש השלום החיוור
דמותו הקונפליקטואלית של אהרון מועלית על נס בפרשת השבוע שבלבה סיפור מפורסם על קנאה ותחרות בין אחי משה המבוגרים למשה,
האח שזכה לגדולה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה', הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת..." (במדבר י"ב, א'-י"ג).
סיפור מביך, ועם זאת אנושי מאוד. אהרון ומרים מתקנאים בהצלחה של אחיהם הצעיר, והקנאה מתורגמת לרכילות עוקצנית "על אודות האישה הכושית אשר לקח". פתיחה מעניינת יש לסיפור זה: "ותדבר מרים ואהרון" – האם רק מרים דיברה? ואולי שניהם דיברו, אך האחריות נפלה או הופלה רק על כתפיה של מרים?
כמו בסיפור העגל גם כאן חומק אהרון מנטילת אחריות: "ותדבר מרים ואהרון". דמותו של אהרון הולכת ומסתמנת כדמות רפוסה וממורמרת, כמנהיג שאיבד בעצמו את מנהיגותו, ובמקום לעשות מעשים של אמת, הוא עומד ומרכל על המנהיג המעז והמצליח.
וראו זה פלא, באופן אירוני גם במעשה הרכילות, שבו חומקת מידת האחריות של אהרון, גם כושר הדיבור המפורסם שלו נעלם: "ותדבר מרים ואהרון". וכמובן שרק מרים נענשת. אהרון מוצג כמנהיג שמרבה לשבת על הגדר, ולראות איך דברים יתפתחו. רק כשמרים נענשת ואהרון חרד שגם עליו תכלה הרעה, הוא נוקט עמדה ומבקש: "אל נא תשת עלינו חטאת ..." אהרון יחמוק מהעונש, והאפשרות להפגין מנהיגות תחמוק מאהרון.
שני מודלים של "איש השלום"
מתוך דבריו של הלל בפרקי אבות, מתוך האגדה על רדיפת השלום של אהרון באבות דרבי נתן, ובזכות האפשרות הנהדרת להשלים את
הפערים בין דמותו המקראית של אהרון לדמות שהעניק לו הלל הזקן, אני מבקשת להציע שני מודלים לאיש השלום בימים ההם, וגם בזמן הזה.
המודל הראשון: דמותו של איש השלום נבנית מתוך מנהיגות רופסת - לנוכח דמותו המקראית הרופסת של אהרון, אפשר להציע כי הלל בחר להגדירו כ"רודף שלום" כיוון שראה באנשי השלום את בני דמותו החלשים של אהרון המקראי.
לפי פרשנות זו, איש השלום הוא איש שאינו עושה מלחמה, ואולי איש שאינו עושה בכלל. אנשי השלום הם מנהיגים כושלים שאין להם אומץ להילחם, והשלום הוא אי-עשייה עבורם. גם בימינו נראה שלעתים נוצר קשר, לפחות בתדמית הציבורית, בין תכונות של רפיסות, פחדנות וחוסר כריזמה, לתמיכה בערכים של פשרה ושלום. בו בזמן, אנשי המלחמה נראים מלאי און ושופעים אנרגיות וכושר מנהיגות. האם מתוך תבניות אנושיות אלו יוצר הלל את הקשר בין דמותו המקראית החלשה של אהרון, לדמותו של איש השלום?
המודל השני וההפוך הוא מודל "רודף השלום", ולפיו השכנת שלום היא עשייה רבת עוצמה. יש אקטיביזם של שלום. הבחירה בדרך השלום דורשת התכוונות מתמדת, אימון אישי וקהילתי, פעילות ועשייה בלתי פוסקות.
איש השלום עוסק לעתים בפרטים, בקטנות, אך זו מהותה של פעולת השלום. עלינו לזכור שלדמותם המקראית וההיסטורית של הכהנים יש גם מימד קנאי; בני לוי שהרגו באנשי שכם, פנחס הקנאי והחשמונאים.
על פי המודל השני, הקנאי הוא האדם המתאים ביותר ל"איש השלום", שכן יש בו את תכונת ה"רודף" שבלעדיה איש השלום איננו יכול להתקיים. על פי תפיסה זו רק אדם עם פוטנציאל קנאי - כלוי, כפנחס או כמתתיהו - יכול להפוך למנהיג השלום. על פי פרשנות זו קריאתו של הלל: "הווי מתלמידיו של אהרון... רודף שלום", היא ניסיון פרשני לרתום את תכונותיהם של בני לוי למען תרבות השלום.
העמדתו של הקנאי כמודל לאיש השלום איננה קלה להבנה. כיצד מתרגמים תכונות קנאיות למאבק פנימי וקהילתי נגד האלימות? כיצד הופכים את הרצון לכפות על אנשים את "האמת", למאמץ המופנה לריסון עצמי ולהגבלת הכוח?
האם אני רוצה לכבוש את יצרי?
אני נזכרת בדבריו של בן זומא במשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". בן זומא מבקש מאתנו להפנות את כוחות הכיבוש הצבאי פנימה. ואני, שתמיד מתנגדת למאמץ לכיבוש היצר והיצירה, או לשליטה בדחפים ובתשוקות, מוצאת את עצמי הפעם מצטרפת בתקווה ובתפילה לדבריו של בן זומא, ובו בזמן גם מתרגמת את דבריו: כיבוש היצר הרוצה לכבוש את האחר – ולא כיבוש יצרים אחרים. כיבוש יצר המלחמה, והעברתו לעולמות של יצירה, של ביטוי עצמי, של עשייה מלאת עוצמה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
"מנשה מרחובות" (טוקבק 44 . הטור הקודם) - בדבריך אתה טוען ש"המחברת לא למדה את פרשת סוטה". ובכן יקירי, "המחברת"
לא למדה המון דברים, והיא משתדלת לא להסתיר זאת, אבל את פרשת סוטה היא דווקא למדה. ההבדל ביני לבינך, כנראה, אינו בעומק ההיכרות עם פרשת סוטה, אלא בגישה הפרשנית.
אני מקפידה להפריד בין הכתוב בתורה (לפיו הבעל לא נדרש לשום הוכחה ברצותו לקחת את אשתו לבדיקת הכהן), לבין הכתוב בספרות חז"ל (שאת דבריהם אתה מאמץ כפרשנות יחידה של התורה). אני חושבת ששתי הגישות הפרשניות לגיטימיות כמובן. וכבר כתבו לך בעניין זה "עידו ר"ג" ומגיבים נוספים. ותודה לך ולמגיבים על הדיון החשוב.
שבת שלום!
