מה אומרות עינייך: כשאין מין יש מוות
אנחנו מכירים את עצמנו במידה רבה מתוך מפגשים אנושיים. כך מגלים תלמידיו של "רב", מתוך לימוד קצר של פסוק בקהלת, שהוא איבד את תאוותו המינית, ויום מותו קרוב. אנחנו רגילים לחשוב שכשיש זיקנה אין מין, ואילו חכמי התלמוד מבקשים ללמדנו שכאשר אין מין יש מוות
ואיך תדעי מה מאוד יפיפית?
"... אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים
חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,
כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים
לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד
לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –
קָפָאת וְלֹא עָנִית –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית! ..." (ש. טשרנחובסקי, בתוך: שירים לאילאיל).
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת שלח
למען הרגע הזה בדיוק נבראו עיניי הזולת, המביטות באהבה באהוּבה ומספרות לה את שהיא עדיין לא נכונה לדעת – "מה מאוד יפייפית". אם תסכים בעלת עיניי השקד, לראות את בבואתה כפי שהיא נשקפת בעיניי אהובה, יתחולל בה השינוי והיא תבין כמה יפהפייה היא.
מי אני ומה שמי?
חוויה זו ככל שהיא חידתית, היא גם מוכרת היטב, שהרי אנחנו מכירים את עצמנו במידה רבה מתוך מפגשים אנושיים. אם האנשים שסביבי לא יספרו לי, לטוב ולרע, מי אני - ספק אם יהיה לי מושג.
בפתיחת פרשת השבוע, "שלח", מובא סיפורם של המרגלים הנשלחים לתור את ארץ כנען. המרגלים לומדים להעריך את כוחם ויכולתם של העברים מתוך המפגש עם אנשי המקום. עשרת המרגלים מבוהלים ממראה עיניהם, ומציעים את בהלתם בצבעים עזים.
אחד התיאורים עוסק ברפלקציה, בהשתקפות ובגילוי העצמי שמקורו במפגש עם האחר: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, ל"ג). המרגלים מרגישים קטנים כחגבים, ואין להם ספק שכך אויביהם העתידיים רואים אותם. ואולי להיפך? אולי האוייבים מספרים להם שהם "חגבים", ובעקבות כך הם מתחילים לתפוס את עצמם ככאלה? ואולי לא משנה מי התחיל, שהרי מתישהו הופכת החוויה להיות משותפת – הדימוי העצמי והמשוב מהסביבה הופכים לאחד.
אווירה חגבית
כמה דרשנים נתלים בפסוק זה, על מנת להחמיר בדינם של המרגלים (בבלי סוטה לה ע"א, מתורגם מארמית): "אמר רב משרשיא: מרגלים שקרנים היו". את הקביעה: "ונהי בעינינו כחגבים" ניתן לקבל, אבל: "וכן היינו בעיניהם" - מניין הם ידעו?" חכמי התלמוד פותרים את הבעיה בדַמותם סיטואציה שבה המרגלים נראו לרגע לעיניי בני המקום, ומיד התחבאו, וכך עלה בידיהם לשמוע מה חושבים עליהם המקומיים.
כי הלבבות כמראות
לצד פרשנות קונקרטית זו, אני רוצה לאמץ כפרשן את מחבר משלי, הקובע "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כ"ז, י"ט). ועל כך אומר האלשיך: "כי הלבבות כמראות". המרגלים יודעים שהם מרגישים קטנים כחגבים, כיוון שדימוי עצמי זה, ככל דימוי עצמי, הוא תוצאה של אינטראקציה. אם אני מרגישה 'חגבה', אני יכולה להניח שיש משהו באווירה שמאפשר לי להרגיש כך.
המרגלים לא בהכרח שמעו את אנשי המקום מדברים עליהם, והם גם לא בהכרח שיקרו. הם הרגישו שיש אוירה "חגבית" בסביבה, והבינו שהם לא בודים אותה מליבם. בדיוק כפי שאם אתה תרגיש שהיא "יפייפית", זה יאפשר לה להרגיש יפייפית, ואולי זה אפילו לא דורש מילים.
חגב-עגב
החגב הוא חיה פופולרית במקרא ובספרות חז"ל; פוחדים מנזקיו, אוכלים אותו (בשלל מתכונים), ומדמים אליו את חוויות החיים. אחת ההופעות
המצמררות של החגב, היא בתיאור תהליך המוות בספר קהלת: "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים" (י"ב, ג-ה).
למרות הדימויים הלא מפוענחים, מצליח תיאור זה של התפוררות הגוף ויציאת הנשמה, לזעזע. שני השלבים האחרונים בהידרדרות הגוף הם: "יסתבל החגב" ו"תפר האביונה". חכמי התלמוד נטו לפרש תיאורים אלה כאובדן התאווה המינית (בבלי שבת קנב ע"א): "ויסתבל החגב - אלו עגבות, ותפר האביונה - זו חמדה". הנה כי כן - החגב הוא גם העגב.
סקס וזיקנה
לשיטתם המעניינת של פרשנים אלה, הדבר האחרון שאותו נאבד בתהליך ההזדקנות והמוות הוא התשוקה המינית. זאת בניגוד לתפיסה מקובלת ומצערת ולפיה החשק המיני שייך לצעירים, ועל כן המחשבה אודות חיי מין בגיל זקן נחשבת לא "אסטתית" ואף לא לגיטימית. נסו להיזכר, למשל, מתי ראיתם בסרט או בפרסומת אנשים זקנים, ובעיקר נשים זקנות, מקיימים יחסי מין - או למצער, משדרים אירוטיות ומיניות. כמה אכזרית, פוצעת ומיותרת תפיסת העולם המקטבת מין וזקנה.
אגדה על חגבים-עגבים עצובים
בעקבות הפרשנות לפסוק מקהלת, מובאת בתלמוד אגדה נוגעת ללב על זקנתו של אחד מראשוני וגדולי חכמי התלמוד הבבלי, רבי אבא בר איבו,
המכונה "רב". "רב כהנא קרא במקרא לפני רב, כאשר הגיע לפסוק זה (וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה) נאנק ונאנח רב. אמר רב כהנא: למד מכאן שנתבטלה תשוקתו של רב".
תלמידי חכמים לא מדברים על רגשות יותר מדי, והם מייצרים לעצמם מחילות למדניות שדרכן יוצאים רגשות, גם עמוקים ונסתרים ביותר, אל חלל בית המדרש. רב לא מדבר עם תלמידיו וחבריו על כאב הזיקנה, אבל הוא גם לא יכול שלא לדבר. למעשה, הוא לא צריך לומר יותר מדי, שהרי כבר למדנו ש"הלבבות הם כמראות", והאנשים שאוהבים את רב, וגם מכירים מבשרם את מכאובי הזיקנה, יודעים לקרוא את פניו. כל מה שהיה צריך זה שרב כהנא יקרא את הפסוקים המתאימים, רב ישמיע אנחה, והגילוי האינטימי והכואב ימצא מנוחה בין חברי בית המדרש – רב איבד את תאוותו המינית, מותו של רב קרוב מאוד.
אנחנו רגילים לחשוב שכשיש זיקנה אין מין, ואילו חכמי התלמוד מבקשים ללמדנו שכשאין מין יש מוות. כמה תבונה וכמה עצב התנקזו לארבעה משפטים תלמודיים.
לא רוצה לשחק בחגבים וענקים
לפני שבוע פורסמה כאן תשובה הלכתית מצערת מאוד, שעליה חתום אחד מרבני "צהר", הרב אייל ורד:
שאלה:
אני מפעיל ימי הולדת, ואמא שהזמינה אצלי הפעלה אמרה שמיקום האירוע יהיה באולם של בית כנסת רפורמי. האם מותר לי להיכנס אליו על פי הלכה? תודה (רמי, ראשון לציון).
תשובה:
"הרפורמים כאנשים פרטיים הם יהודים יהודים טובים, וממילא, יש לנהוג בהם כמו ביחס לכל יהודי אחר, בכבוד ובדרך ארץ. בכל מה שנוגע
"ייתכן שבחו"ל הם מצליחים גם להציל יהודים מפני התבוללות גמורה, אולם ברוך ה' כאן, בארץ, אין בזה צורך, וגם אין לרפורמים כוח כמו בחוץ לארץ. לכן הם מנסים לזכות ללגיטימציה כזו או אחרת באמצעים שונים, ובין השאר - בהשכרת אולמות למסיבות. באופן כזה תיווצר קרבה, ומשם - הדרך להשתתפות בטקסים ה"דתיים" שלהם כבר אינה רחוקה.
"לכן, לדעתי, אין להשתתף או לערוך מסיבה במקום שמהווה חלק מבניין של רפורמים, על מנת שלא להיות שותף בלגיטימציה כזו או אחרת של התנועה הרפורמית".
חגבים עליך ישראל
ואני אומרת, שהגיע הזמן שנחליף כמה מהפרדיגמות שפוצעות את חיינו האישיים והקהילתיים ולא מאפשרות לנו לצמוח:
א. הביטוי "יהודים טובים" והקביעה ש"יש לנהוג בהם כמו ביחס לכל יהודי אחר", הם רעים כיוון שמקורם באבחנה בין ישראל לעמים, בין יהודים שצריך להתנהג עמם "בכבוד ובדרך ארץ", לגויים ש... איך בעצם צריך להתנהג עם גויים? הפרדיגמה החדשה צריכה להיות – עם אחינו, בני האדם, צריך להתנהג בדרך ארץ ובכבוד. יהודים הם לא יותר ולא פחות (שהרי מה ששנוא עלינו לא נעשה לזולתנו).
ב. אנחנו מפסיקים לשפוט בני אדם, מפסיקים לפחד מבני אדם ומפסיקים לחלק ציונים לאמונות של אחרים. במקום לתקוף (בשטחיות ובלי כל נימוק) את האמונה הרפורמית, יכול היה הרב לומר: "זו אמונה יהודית השונה במידה רבה משלנו, צא ולמד. ראה מה מתאים לך ומה לא. שמע את האמת ממי שאמרה, וכך תצמיח את האמונה הדתית שלך".
במקום לריב על אמונות שונות (יהודיות ולא יהודיות), אפשר לבחור לחלוק ידע ונסיון חיים בין מאמינים שונים. רק מי שתופס את עצמו כחגב קטן ומבוהל, "מחגב" את זולתו.
חברי האורתודוכסים, אני לא רוצה להעביר אתכם על דתכם ועל אמונתכם. אני לא רוצה לקעקע את אמונתכם ולא רוצה שתראו בי איום (כי אני ממש לא). אני רוצה שתיפסק הפסילה וההקטנה, ותיפתח אפשרות ללימוד תורה משותף.
אנחנו, הרפורמים, לא דתיים במרכאות, ולא מנסים לגנוב לגיטימציה. אנחנו תנועה דתית ותיקה עם תפיסת עולם מאתגרת. יש לאמונתנו חוזקות וחולשות, בערך כמו לשאר האמונות הדתיות. אורתודוכס שמכבד את עצמו, צריך להבין שהוא לא "אדוני הלגיטימציה", ובמקום לעסוק במשטור המחשבה של חברי קהילתו ושלנו, הוא מוזמן ללימוד תורה משותף.
שבת שלום!
