הכל חוץ מאהבה: זוגיות בימי חז"ל

לא הרבה השתנה בהתנהלות הזוגית באלפיים השנים האחרונות, טוען פרופסור אביגדור שנאן. לדבריו, גם מערכות היחסים של חכמינו זכרונם לברכה התאפיינו בקונפליקטים סביב אותם נושאים המוכרים לנו היום: כסף, קריירה מול משפחה וילדים. אלא שאצלם הקונספט של אהבה בין גבר לאישה, כחלק מהיחסים הזוגיים - פשוט לא היה קיים, כך טען הפרופ' שנאן בהרצאה שהעביר במסגרת פסטיבל "לא בשמים", שהתקיים לאחרונה בתל חי.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• ההומואים האנוסים: למה לעולם לא אצא מהארון/ יהושע
  

"בעולם הקדום האהבה המרכזית הייתה ונותרה אהבת האדם את האלוהים - 'ואהבת את אלוהך בכלל לבבך ובכל נפשך'", אומר פרופ' שאנן. "זה לא שלא הייתה אהבה בין גברים לנשים", הוא ממהר לסייג, ומזכיר אי-אילו ציוני דרך באהבה מקראית: "היו יעקב ורחל - שם ללא ספק הייתה אהבה, זה נכתב במפורש בטקסט. מיכל שאוהבת את דוד, והיה שיר השירים, כמובן".

אבל מחקרו של שאנן לא עוסק בימי התנ"ך ובאהבות המפורסמות של גיבוריו, כי אם בתקופה מאוחרת יותר ומפורסמת קצת פחות: זו של חז"ל, שהחלה במאה השלישית לפני הספירה, והסתיימה עם חתימת התלמוד הבבלי במאה השישית לספירה; התקופה שבה נוצרו המשנה, התלמוד וספרי המדרש, שמהם אפשר ללמוד לא מעט על החיים היהודיים באותם ימים, כמו גם על מערכות היחסים הזוגיות שהתקיימו אז.

פרופ' שנאן, שעוסק בטקסטים האלה שנים ארוכות, חיפש בעיון אחר אהבה רומנטית שבין גבר לאישה, אבל לא מצא אותה בסיפורי חז"ל. "אם יש כזו - לא מספרים עליה. אהבה בין איש לאשתו לא מעניינת אז אף אחד, כנראה, והיא מסוג המקרים של 'כלב נשך אדם'. אין זרקורים ואין התייחסות, 'קמתי בבוקר, אכלתי, שתיתי, אהבתי'. אין אף סיפור אחד, מתוך מאות סיפורי חז"ל, שאנחנו רואים בו אהבה במשמעותה הרומנטית בת זמננו. בעצם, אפשר להגיד שיש שם הכל חוץ מזה".

מגדלות את בנינו ומצילות אותנו מהחטא

פרופסור שנאן מצטט את טוביה החולב, גיבור "כנר על הגג", שרעיונות הרומנטיקה החדשניים של תקופתו

חלחלו אל העיירה היהודית הישנה ואל תודעתו. "הוא שואל את אשתו גולדה אם היא אוהבת אותו, והיא אפילו לא מבינה על מה השאלה - מגדלת אתך ילדים, מטליאה לך גרביים, מה זאת אהבה?"

שנאן מפליג אל מסכת יבמות בתלמוד הבבלי, ומזכיר את סיפור הזוגיות של רבי חייא ואשתו. "האישה מתוארת שם כקשה ומצערת, ובעלה - כמי שמנסה לחזר אחריה ולפייס אותה במתנות שהוא צורר לה בבגדו. לכאורה מקסים, אבל כדאי לשים לב למשפט הסיום של הסיפור. שם נמצאת תמצית הגישה כולה. בשעה ששואלים אותו תלמידיו למה בכל זאת הוא ממשיך לשדל אותה, למרות כל העוינות שהיא מפגינה כלפיו, והוא עונה את מה שמסמלות נשים עבורו - 'דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא".

"הגישה הזו מציגה את תפקידה של האישה כפונקציונלי ולא רגשי: הבאת ילדים, גידולם וחיי אישות שמצילים את הבעל מחטא. איפה יש אהבה בסיפור הזה? איפה הרגשות? לא כולם יסכימו איתי, כמובן, אבל כך אני רואה את הדברים".

רומנטיזציה מאוחרת

גם מסיפור האהבה המפורסם ביותר של חז"ל, זה של עקיבא ורחל, מסרב שנאן להתרשם. "אין פה סיפור אהבה זוגי,

אלא סיפור אהבה לתורה", הוא אומר. "עבור התורה עוזב רבי עקיבא את הבית ל-24 שנים - זה בלתי נתפס. ילדים לא יהיו לאשתו, והיא מפרנסת במקומו. איפה פה חיי הזוגיות? כולם יודעים לשיר את שירה המפורסם של דליה רביקוביץ', ולפזם כיצד עקיבא דלה את הקש משערותיה של רחל – אבל בעיניי זו רומנטיזציה שגויה של הסיפור".

ובכל זאת, השיר מבוסס על הסיפור המקורי מהתלמוד "בחורף היו ישנים במתבן והיה מלקט לה תבן מתוך שערה. אמר לה אילו היה לי הייתי עושה לך ירושלים של זהב" (מסכת נדרים, בבלי). ובסופו של דבר, הוא אכן מכתיר אותה בכתר של זהב, ומצהיר בפני תלמידיו: "שלי ושלכם, שלה הוא".

"בעיניי זה נראה יותר כמו הכרת הטוב מאשר אהבה במושגים שאנחנו מדברים עליהם. אהבה זו תחושה פנימית, זה 'והיו לבשר אחד'. בנוסף, דבר שלא הרבה יודעים אותו הוא כי קיימים שני סיפורים המתארים את עקיבא ורחל, המאוחר יותר הוא זה שמופיע בתלמוד הבבלי, שם מתואר סיפור הקש והעזיבה לשנים ארוכות.

"הגרסה השנייה מופיעה באבות דרבי נתן, שם הרב הוא דווקא מוכר עצים, שפרנס את משפחתו הקטנה בדוחק, ובסופו של דבר זכה גם לעושר חומרי גדול. אז מה קרוב יותר לההתרחשות האמתית? חוץ מההסכמה על זה שהוא למד בגיל מבוגר, אין מכנה משותף משמעותי בין שני הסיפורים. ואגב, שמה של אשתו רחל, לא מוזכר באף אחד מהם".

אותו הקונספט

לדברי שנאן, לא מעט מתיאורי מערכות היחסים במשנה ובתלמוד רלוונטיים גם לימינו. "רבים מחילוקי הדעות הזוגיים בני זמננו הם על כסף. גם אצל חז"ל אפשר למצוא הרבה תיאורים של קונפליקטים בן איש לאשתו על הכנסות והוצאות. גם ויכוחים על תכנון משפחה בהחלט מופיעים שם,

כשהידוע שבהם הוא זה של רבי חייא ואשתו שבוחרת שלא להביא עוד ילדים, ובאה אליו מחופשת, כדי שיפסוק מה ראוי שתעשה מבלי שיידע שזו היא".

אחת הסוגיות המרכזיות שנפתחות שוב ושוב לדיון בספרות חז"ל מציגה דווקא קונפליקט מודרני להפליא: חייו של אינדיבידואל מול צרכי התא הזוגי והמשפחה, וסביבו לבטים וקשיים המתעוררים על רקע המתח שבין לימוד התורה ובין חיי המשפחה והאישות. "אצלם זה היה או לימוד תורה או להיות עם המשפחה. אצלנו במקום תורה זה עובד הייטק שחוזר הביתה באחת בלילה, או בן זוג שרוצה לצאת לפוסט דוקטורט בחו"ל, ולהשאיר את המשפחה מאחור. הקונספט נשמר".

"מה שמעניין, שגם אצל חז"ל זה יכול להיות הפוך: אישה למדנית מול גבר שרוצה אישה בבית. במסכת סוטה בירושלמי, יש סיפור שלם על הרקע הזה: אישה שהולכת לשמוע דברי תורה ובעלה שמעניש אותה ונועל אותה מחוץ לבית. הגדלות של התלמוד והחכמים, היא בכך שהם חושפים הכל ולא חוששים מביקורת עצמית".

"בסופו של דבר, אנחנו לא מאוד שונים מהם, בטח לא היום בעידן הפוסט מודרני. מרכז חיינו היה ונותר היחסים הזוגיים עצמם, ומה שהיה הוא שיהיה. בסופו של דבר, אנחנו חוזרים כולנו אל המילים של ביאליק: 'וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶה, נַפְשִי נִשְרְפָה בְלַהֲבָהּ. אוֹמְרִים, אַ הֲ בָ ה יֵשׁ בָעוֹלָם, מַה-זאת אַהֲבָה?"