היהודים שלי: הדרך של ילדיי לארץ המובטחת
הזאטוטים היו לנערה ונער, וכבר ידעו לומר לי מה הם רוצים, וכך התייצבנו בפני בית הדין. שני רבנים ורבה היו בו, ושני ילדים נרגשים, ואמא אחת שלא הפסיקה לדמוע. עכשיו מתחיל המסע האמיתי לחיים יהודים שוויוניים, שבהם יודעים לכבד את האחר, כי כולנו - גם ילדים מבית יתומים שכוח אל - נבראנו בצלם
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שם פגשתי לראשונה את ילדיי, ומשם יצאנו יחד, לפני תשע שנים וקצת, יומיים לפני ערב פסח, למסע חיינו כמשפחה. את מצרים הפרטית שלהם כבר שכחו מזמן: את עשרות הילדים החיים בצפיפות בחדרים דחוסים ונטולי אהבה, את הייאוש של פעוטות שחובטים ראשיהם בקירות, את המצוקה העמוקה של תינוקות שכבר לא בוכים כשרע להם, כי איש לא ניגש אליהם כשהם בוכים, והם למדו לשתוק.
עוד כתבות בערוץ יהדות :
בוחן פתע: שבועות אנחנו מחכים לכם!
ברגע שהגענו יחד לישראל וחלצתי את מגפי הפרווה שלהם, ורגליהם למדו לרוץ בדשא, כבר היינו בדרך לארץ המובטחת – אבל עדיין לא הגענו. בניגוד לרוב ההורים שמדינת ישראל מנווטת לאמץ בחו"ל, ילדיי היו אח ואחות ביולוגיים, וכבר לא תינוקות. "ילדים בוגרים" מעל לגיל שלוש. עד מהרה למדתי כי יש לפרט הזה משמעות חשובה מאין כמוה בדרך להפיכתם ליהודים כשרים.
תחת עינו הבוחנת של בית הדין האורתודוכסי
כי בניגוד לתינוקות שמגוירים בהליך מקוצר בבית הדין האורתודוכסי של הרבנות הראשית, בני שלוש הם אנשים לכל דבר על פי השקפת הרבנים, ולפיכך, אמר לי רב שהוא ידיד המשפחה והתנדב לסייע, יש בעיות.
ראשית, חיינו בקיבוץ חילוני. מי שחי כך, בית הדין מסתכל עליו בעיניים מאוד בוחנות: צריך להתחייב שאני, אמם של הילדים, אשנה לחלוטין
את אורחות חיי ואהפוך לחרדית לכל דבר, כולל שמירת שבת מאוד מדוקדקת, הקפדה על צניעות בלבושי, ונכונות לקבל ביקורי פתע שיבדקו את כל זה.
שנית, צריך להרחיק את ילדיי מהשפעותיו המזיקות של החינוך החילוני, ולשלוח אותם, נגיד, לגני הילדים של חב"ד בצפת. ואחר כך, אמרו לי, אחר כך נראה.
ואז קרה לי מה שקורה לחילונים רבים מאוד כשהם פוגשים בכפייה דתית: התקף זעם. מי הם הרבנים האלה שמעולם לא פגשו אותי או את ילדיי, שיחליטו על חיי ועל חייהם, רק כדי שבבוא יומם של הילדים להינשא - אותם רבנים עצמם יאותו בנדיבות ליבם להשיאם ליהודים מלידה? מי הם שיכפו עלי ועל ביתי אורחות חיים שלא בחרתי בהם, שבהם אני כאישה נתונה תמיד למרותם ההלכתית של גברים?
כשנרגעתי, נזכרתי שאין לי על מה להתווכח עם בית הדין. הרבנים חיים על פי אמונתם וצו מצפונם והלכתם, ומי אני שאכתיב להם מה לעשות ובמה להאמין. הבעיה איננה בהם, אלא במדינת ישראל שנתנה בידיהם כוח אבסולוטי ואקסקלוסיבי לגמרי להכריע בגיור, בנישואין ובגירושין, ולא השאירה בידיי הציבור החילוני שום אופציה אחרת. כך חשבתי, וטעיתי.
כי הרי יש עוד דרכים
יש גיור הומאני יותר. התנועה הקונסרבטיבית מאפשרת אותו, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל מציעה אותו, ובשני המקרים תעודת הגיור תתקבל על ידי משרד הפנים לצורך רישום הלאום כ"יהודי", רק מה, שבבוא המתגיירים להינשא - הרבנות תגיד להם, לכו מפה.
סמוך מאוד לבואם של ילדיי לישראל, ערכנו לבני דניאל ברית מילה. אחרי הרבה מחשבה, ובגלל שזהותי היהודית חשובה לי, החלטתי דווקא לא לגייר אותם עד שיעמדו על דעתם. אם הם אנשים, שיחליטו בעצמם כשיהיו בשלים להחליט, שיבינו את משמעות ההחלטה - ושיבחרו. בחירה מושכלת, תבונית, עצמאית – ובעיקר אישית.
"עמך עמי ואלוהיך אלוהי", אומרת רות לנעמי. איש לא הכריח אותה, ושום רבנות ראשית לא עמדה בינה לבין ההחלטה שלה, וכך רציתי שיהיה גם אצלנו: נקי וישר ורצוני לגמרי.
תשע שנים חולפות במהירות עצומה כשאת מגדלת שני ילדים
הזאטוטים שלא ידעו מהו דשא, כי בחצר בית היתומים שלהם לא היה דבר כזה; הילדים שלמדו עברית במהירות ושכחו את הרוסית שבפיהם כליל,
היו פתאום לנערה ונער, וכבר ידעו לומר לי מה הם רוצים ומדוע, וכבר ידעו מהו חסד ומהי מצווה, מדוע עלינו לגלות אחריות לכלל, ועל מה אנו מהללים את היושב במרומים; מהו חטא כלפי אדם, וכיצד עליהם לעשות הישר והטוב בעיניי האל כדי להיות אנשים, גם במקום שבו אין איש.
ואז הם אמרו, יאללה אמא, גיור. עכשיו. ואחרי זה נעלה לתורה, שנינו. כדרכה השוויונית של התנועה הרפורמית, לבתי היה ברור שכמו אחיה - היא לומדת לקרוא בתורה ותקבל עליה עול מצוות, וזו משמעותה האמיתית של החוויה הקרויה בת-מצווש.
עם הידע הזה, ובתמיכתו המדהימה של הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, התייצבנו ביום שישי שעבר בפני בית הדין. שני רבנים ורבה היו בו, ושני ילדים נרגשים מחגיגיות המעמד, ואמא אחת שלא הפסיקה לדמוע, וגאווה גדולה על שענו נכון ויפה לשאלות בית הדין, ועל כך שבתי אפילו סיפרה על יציאת מצרים הפרטית שלה, ושמעה שתפקידו של בית הדין לסייע להם להגיע לארץ המובטחת.
אבל לא הגענו לפני טבילה. על פי הכללים הנהוגים בתנועה ליהדות מתקדמת, אפשר לטבול בים. דגל אדום לא עצר את השניים ההרפתקנים שלי. עמוק-עמוק, מוקפים מים רבים, טבלו בכוונה גדולה, וכמובן שלא רצו לצאת.
את תעודות הגיור אחזתי בידיים רועדות
אבל הן לא היו העיקר. חוויית המפגש עם בית הדין השיבה לי את האמונה בכך שיש הרבה יותר מדרך אחת לעבוד את אלוהיי, ושיש אנשים שמבינים זאת היטב ונזהרים היטב בכבודם של אנשים, כולל ילדים, ויודעים לקבל ולהכיל ולתמוך ולסייע בדרך הלא לגמרי פשוטה אל היהדות. כאן ילדיי לא היו קשים לישראל כספחת. כאן הם היו רצויים ואהובים.
הגיור של ילדיי נעשה ביום שבו חגגה התנועה ליהדות מתקדמת את יובל שנותיה בישראל, בוועידה רבת משתתפים בקיבוץ שפיים. בערבו של יום, בקבלת שבת ותפילה של מאות אנשים, עלו המתגיירים החדשים אל הבמה שעליה ניצבו זמרים ונגנים שהנעימו בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה: נשים וגברים בני כמה לאומים ואמונות, שבחרו לקשור את גורלם, מאהבה או מאהבת ישראל, עם העם היהודי.
קשה לתאר עד כמה היו נרגשים כשפרשו עליהם טליתות, כשאחזו בספר התורה, כשכל
ההמון הגדול שנקבץ שם קיבל אותם בשירה, בחיבה, בכבוד שאמור להיות לנו, כיהודים, למי שהוא גר צדק.
על הבמה הזאת ניצבו גם ילדיי. גודל המעמד היה ברור להם לגמרי, ואני הייתי גאה בעמידתם הזקופה ובאחיזתם האיתנה, המחבקת, בספר התורה. וכשירדו משם אל מעגל גדול של רוקדים שחוללו בשמחה, חיבקתי אותי שניהם חזק-חזק, ובני אמר: וואו, אמא, איזה אושר זה להיות לגמרי יהודים. וכאלה נהיה, כולנו, בארץ המובטחת.
תשע שנים צעדנו אליה לאט-לאט. עכשיו הגענו, ועכשיו רק מתחיל המסע האמיתי שלנו: לחיים יהודיים שוויוניים שבהם יודעים לכבד את האחר, תהא אמונתו אשר תהא, כי כולנו – גם ילדים מבית יתומים שכוח אל – הרי נבראנו בצלם.
