לא ניכנע. נמשיך לנסוע בטרמפים
מטרתו של טרור היא לשבש את אורחות החיים, וליצור אימה ופחד בקרב הציבור. לכן לא ניכנע, ונמשיך לנסוע בטרמפים ביהודה ושומרון - תוך פקיחת עיניים וצמצום סיכונים ככל האפשר. ולכן חובה עליכם, בעלי המכוניות, לאסוף טרמפיסטים אפילו לנסיעות קצרות. כך נהפוך לחברה של חסד
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
דומה כי הטוענים נגד הטרמפים פשוט אינם מכירים את המציאות: הם לא מכירים את הצורך לנוע ממקום למקום, את חסרונה של תחבורה ציבורית ראויה, ואת תרבות הסיוע ההדדי הקיימת במקומותינו. ממילא, דברים רבים שנאמרו אינם פוגשים את המציאות כראוי.
קראו עוד בערוץ יהדות:
החיסרון השני הוא הצביעות והמניפולציה של טיעונים ערכיים. אותם אנשים, שבשם ההבחנה המוחלטת בין צדיק לרשע טוענים שאין לבקר אישה שנפגעה מתקיפה כלשהי, ואין להאשים אותה גם אם היא עצמה אימצה אורחות פיתוי ומשיכה – אינם נמנעים מלומר כי מי שנפגע מכך שהוא נוסע בטרמפים, דמו בראשו. פעמים רבות טענתי כי הנזק הגדול ביותר לטיעון המוסרי, הוא השימוש בו רק כאשר מדובר בעמדה התומכת בדרכך שלך, והימנעות משימוש בו כאשר הוא עומד מולך.
אבל מעל לכל אלה עומדת ההכרה הבסיסית של צורת החיים שלנו בכל מקום בארץ ישראל. טרור לא נועד כדי להשיג מספר גדול של נפגעים, והוא יכול להתקיים אפילו בלי נפגעים. מטרתו של טרור היא לשבש את אורחות החיים הנורמליים, וליצור אימה ופחד בקרב הציבור.
נמשיך לנסוע בטרמפים
הניצחון על הטרור נעשה בראש ובראשונה, על ידי העובדה שהחברה איננה נכנעת, ואינה משבשת את אורחות חייה הרגילים.
היא ממשיכה בדרכה, והיא מקרינה כי דבר לא ישבור אותה, והניסיונות של הטרור ייתקלו בחומה בצורה של נחישות וחוסן. בשל כך, סביר מאוד להניח כי אנו וילדינו נמשיך לנסוע בטרמפים ביהודה ושומרון. כך ראוי, וזה אורח חיינו במציאות של ימינו.
מתוך עמדה זו אנו צריכים לשאול את עצמנו, מה אנחנו יכולים לעשות במסגרת עקרונות אלה כדי לשמור על שלומנו ושלום אחרים, וכדי שלא להביא לאירועים מסובכים כפי שאנו חווים בימים אלה. דומה כי מדובר בשני עניינים, שהם שצריכים לעמוד לנגד עינינו.
ראשית, העירנות והשאיפה לביטחון ובטיחות. דבר אינו מונע מבעדנו להיזהר יותר; להתבונן בחשדנות על טרמפ שאין אנו מכירים את יושביו; לשים לב אם מושיבים אותנו במושב הקדמי, על אף שיש אחרים במושב האחורי, וכדומה. אין שום מצווה מהתורה להסתכן לחינם, ולא בחרנו בדרך חיים המעודדת לדפוק את הראש בקיר, וליטול סיכונים מיותרים.
אין גם שום איסור לצאת בתחבורה ציבורית כשהיא זמינה, ואין מצווה מן התורה להתגלגל בדרכים בשעות מאוחרות. כשצריך – עושים זאת, אולם מותר לנו גם לשקול שכר נורמאליות כנגד הפסדה, ושכר נוחות כנגד הכאב הגדול.
"וחי אחיך עימך", כפשוטו
אולם עיקר העיקרים, מופנה דווקא לבעלי המכוניות: תרומתכם הגדולה לצמצום הסיכון בטרמפים תהיה כאשר נחייב את עצמנו מחדש לקחת
טרמפיסטים, והרבה. גם אם הם מעצבנים; גם אם הם מדברים בפלאפון; גם אם הם מתנהגים כאילו הם בעלי הבית; גם אם לא נוח לנו; גם כשמדובר בנסיעות קצרות.
ככל שאנו עצמנו נחליט ונקבל על עצמנו לנהוג כמצוות התורה – "וחי אחיך עמך", וכמצוות האנושיות הפשוטה, ונגביר את ההיענות שלנו לבקשותיהם של אחרים – כך במעשים חיוביים נצליח לצמצם בצורה משמעותית, את מספר המסתכנים בדרכים.
אין דבר נכון יותר מאשר לשאול את עצמנו, מה אנו מסוגלים לעשות כדי לתרום לצירוף החיים בדרך הארץ הטבעית, ביחד עם ההימנעות מסיכון, ועל ידי כך גם לזכות בהפיכת חברתנו לחברת חסד גדולה יותר.
- הרב יובל שרלו,
ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול"
