רבנים ומנהיגים, היזהרו בדבריכם
הרב שרלו קורא להמשיך לסכן את החיים בנסיעה בטרמפים, הרב ליאור מחפש את האשם בחטיפה - ומוצא אותו בממשלה, וחנין זועבי מגוננת על טרוריסטים. אנחנו פועלים בתוך תרבות שמאמינה שאלימות תיפתר באלימות, ויש לנו חלק מאוד מרכזי באמונה הקטלנית וחסרת השחר הזו
סטיקר שנדבק לנשמה
בדרכי הקבועה מהמשרד לתחנת הרכבת הקלה, נתקלתי השבוע בסטיקר שנשא את הסיסמה: "בנות צנועות מונעות אסונות". בתוך הקשרי החיים הישראליים אני יושבת, ומיד הבנתי שמישהו מבקש להטיל על ארון הבגדים שלי ושל חברותיי את האחריות לאסון חטיפת הנערים.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת חקת
הסטיקר לא הוצנח ללב ירושלים מכוכב זר, והוא חלק מאווירת הפחד והדאגה הציבורית שבחסותה אומרים מנהיגים אחראים יותר ופחות, משפטים מצערים ופוצעים שעדיף היה לו לא נאמרו.
כבר קבע רבא קביעה מוסרית כבדת משקל, ולפיה: "אין אדם נתפס בשעת צערו". אלא שמה ש(אולי) נכון לאדם פרטי, לא חל על מנהיגים ועל נושאי משרות ציבוריות, ולכן מן הראוי לדון במה שיש לומר ובמה שאסור לומר גם ואולי אפילו דווקא בשעות צער.
הצער והבהלה על חטיפתם של הנערים חובקים כל, ואנו דורשים שהאחריות על פשע זה תהיה משותפת לכל בני האדם, ובעיקר לכל בני האזור. על כן, מתוך דאגה לחיי אדם ולצלם שתבע אלוהים בכולנו, מוטלת עלינו האחריות לברור את מילותינו ואת מעשינו בקפידה.
אלה שוב ימים קשים, ימי מבחן לאהבה, לאחריות ולאנושיות, ובימים שכאלה יש לשמור על פינו, לבנו ומעשנו. ואלה מקצת מהדברים שחבל שנחשבו וחבל שנאמרו. אלה הדברים שכדאי לנושאיהם לחזור בהם, וכדאי לכולנו לשים לב לבל ניכשל בהם.
"מפני חטאיכם גלינו מארצנו..."
לצערי, זה לא האסון הראשון הגורם לרבנים להכות על חזה זולתם ולהאשים את מתנגדיהם באחריות לאסון. הפעם היה זה הרב ליאור
שהטיל את האחריות על "גישת הממשלה ביחס לדמותה הציבורית של המדינה..." ובין השאר דיבר על חוקים הפוגעים ב"מבנה התא המשפחתי". כמו כן, האשים את "הרצון התמידי להסגרת חבלי ארץ ישראל למחבלים, באשליה שבכך נשיג שלום".
זה אנושי לחפש אשמים באסונות, אבל לרבנים ולמנהיגים אסור ליפול לבור מוסרי שכזה. בחירתם המוסרית של חז"ל הייתה לקחת על עצמם אחריות לאסונות, ותחת זאת בוחרים מנהיגים אלה להטיל את האחריות על מצפון הזולת, ובכך למעשה לנצל את האסון לגיוס הון פוליטי.
יתר על כן, אם חטיפת הנערים היא עונש אלוהי על המעשים שלי ושל חבריי שוחרי השלום וזכויות האדם, הרי שהחוטפים הופכים לעושי רצון האל. לא כדאי ללכת לאזורים הדתיים האלה.
לבי עם הנערים ועם הוריהם. אני מרבה לחשוב עליהם בבהלה, באהבה, בשותפות גורל ובעצב. גם הרב ליאור הזורק אבני בליסטראות לעברי, לא יגרום לי להרגיש פחות כואבת ופחות אחראית, אבל יש חשש שדברים כגון אלה יצליחו להרחיק לבבות קרובים. אירוע זה זקוק לסולדריות אנושית, וחבל שיש רבנים שמתאמצים לפגוע בה.
"החוטפים אינם טרוריסטים"
אמרה חברת הכנסת חנין זועבי, והסבירה: "הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם, והם נאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח קצת".
זו אמירה איומה, והקשר בין שלושת המשפטים שאמרה זועבי מצער. אני שוחרת פתרונות של שלום, ומשום כך בדיוק מתנגדת לכל פעילות אלימה. אני יכולה להבין שפלסטינים רבים לא רואים פתח לשינוי מציאות חייהם, ועדיין שימוש בטרור הוא פיתרון אסור לייאוש.
אף אדם לא "נאלץ" להשתמש באלימות, אנשים בוחרים להשתמש באלימות. מי כמונו יודע שאלימות לא תיפתר באלימות. גם ברגעים דרמטיים ביותר אסור לנו ואסור להם ואסור לאיש להשתמש באלימות.
"נמאס לי להיות יפה נפש שעוזר לנזקקים"
אלו הדברים שאמר מנתח הלב, ד"ר דודי משאלי, כשנשאל בחדשות 10 על המתח שבין משימתו הרפואית להציל ילדים (גם ילדים מחברון), להיכרותו האישית עם משפחות החטופים. דברים קשים מאלה אמרה באותו ראיון אשתו, הפובלציסטית יעל משאלי.
אלא שהיות האדם "יפה נפש" איננה פריבילגיה, זו אינה בחירה נאה, זו המשימה האנושית הראשונית ובו בזמן גם הנעלה ביותר. באנו לעולם על מנת להיות יפי נפש. זו ה-מצווה הדתית, בה"א הידיעה, ומצווה זו לא נבחנת בימי שלום ושקט - אלא דווקא בימים של סערות דם ונפש.
אדם שבחר לעסוק ברפואה, נטל על עצמו את המשימה האנושית האצילית של הצלת חיים, וכשהוא ממלא את ייעודו הוא לא עושה טובה לאיש, ועל כן לא יכול לבחור את מטופליו. לעתים משימתו המוסרית של הרופא כבדה מאוד, ובכל זאת הוא אינו בן חורין להיבטל ממנה.
החובה להיות יפי נפש, כלומר אנשים מוסריים, היא חובתנו האנושית ואין בלתה. יתר על כן, אם אנו מצפים מבני אדם אחרים שינהגו בנו באחריות ובהגינות; אם אנו דורשים שידונו כל אדם לגופו ולמעשיו - עלינו להיות אות ומופת להתנהגות זו, ולא להפוך ילדים ובני אדם בודדים לשבויים בידיי מנהיגים וטרוריסטים. בכל פעם שאנו שוקלים להפסיק להיות יפי נפש, אנו למעשה שוקלים לחבור לגרועים שבבני האדם.
"נמשיך לנסוע בטרמפים"
קבע כאן הרב יובל שרלו, והסביר: "הניצחון על הטרור נעשה, בראש ובראשונה, על ידי העובדה שחברה אינה נכנעת ואינה משבשת את
אורחות חייה הרגילים. היא ממשיכה בדרכה והיא מקרינה כי דבר לא ישבור אותה".
בנוסף השווה הרב שרלו, ובצדק כמובן, בין החטופים לבין נפגעות אונס, וטען שההתנגדות להמשך "תרבות הטרמפים" היא בחזקת האשמת הקורבן.
חס וחלילה האשמת הקורבן. מה פתאום?! איש לא מאשים את הנערים הצעירים באסונם. הם קורבנות ויש להצילם, ובזה מסתכם חלקם. אבל בדיוק כפי שאני מחנכת את בתי לא להסתובב לבד במקומות חשוכים, ובדיוק כפי שאני אוסרת עליה לשוחח עם אנשים זרים - כך יש לאסור על נסיעה בטרמפים. נראה לי שאסונות אמורים לשבש את אורחות חיינו הרגילים, כיוון שפיקוח נפש דוחה שגרת חיים.
שאלת הקיום בשטחים היא שאלה קשה שהוויכוח סביבה יימשך, כנראה, עוד זמן רב. אבל האחריות הקהילתית וההורית נמצאת הרבה מעבר לשאלה זו. מהיום ועד שיבוא שלום על ישראל, נלמד לקח, ובלי להאשים חלילה וחס אף אחד, יש להפסיק לנסוע בטרמפים, וטוב יעשו הרבנים אם כך יורו לתלמידיהם.
כמובן שאני חושבת שכל האמירות הקשות שציינתי כאן הן אמירות לגיטימיות בחברה דמוקרטית, ולא הייתי רוצה שאיש מהם יחקר במשטרה בגלל העמדות הקשות שהביע.
אז מי אחראי?
האשמה מוטלת כמובן על החוטפים ועל שולחיהם. והאחריות? אני מאמינה בעומק לבי בתפיסתם המוסרית של חז"ל, ולפיה:
"מפני חטאינו גלינו מארצנו" והאחריות למעגלי האלימות מוטלת על כולנו. כיוון שאני חיה באזור שטוף באלימות, וכיוון שלא עצרתי את האלימות הזו – גם אני אחראית. בעיניי זו לא חשיבה מגלומנית, זו חשיבה מוסרית. כל עוד יש אלימות בסביבתי, אני אמורה לפעול לסיומה, ועד שהיא לא תסתיים – יש עוד מה לעשות, ועל כן גם אני אחראית.
אנחנו חיים בתוך יער סבוך של פעולות אלימות ופעולות שכנגד. אנחנו פועלים בתוך תרבות שמאמינה שאלימות תיפתר באלימות, ויש לנו חלק מאוד מרכזי באמונה הקטלנית וחסרת השחר הזו. כבר יותר ממאה שנים אנו מתנהלים מתוך האמונה ש"בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". זה עדיין לא עובד, ולמרבה הצער אנחנו עדיין לא משנים את הנרטיב.
העולם הזה הוא אני
מיד לאחר ביקור אמהות החטופים באו"ם, זעקו כותרות העיתונים: "העולם שותק". קשה וכואב לראות את תמונת האמהות המפילות תחינתן לנוכח עולם אדיש. עלינו לנצור את תמונת הסבל של האמהות שלנו, ולהעלות אותה ממחסן התמונות העצובות בכל פעם שאמהות העולם יבקשו את עזרתנו.
ילדים נחטפים בעולם, ילדים מעונים וסובלים מחרב ומחרפת רעב. העולם השותק, למרבה הבושה, גם אנחנו. מה שכואב לנו - לא נעשה לחברינו בני האדם. זכותנו המוסרית לתבוע את עזרת העולם, כרוכה בהתחייבות מוסרית כלפי ילדי העולם כולו. אני מקווה שיעזרו לנו, ושאנו נקבל על עצמנו לא להיות יותר חלק מ"העולם השותק".
מלחמה שעל ידי ספר
ובפרשת השבוע, מיד לאחר הפרידה ממרים ומאהרון, מוצג בפנינו ספר מלחמה מסתורי (במדבר כ"א, י"ד): "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב
בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן". מהו ספר מלחמות ה'? ומה פירוש "והב בסופה"? איש אינו יודע, והדרשנים חוגגים.
בעקבות מדרש תלמודי, משחק רש"י במילות הפסוק, ומציע פירוש יפהפה (רש"י, קידושין ל, ב): "מלחמה שעל ידי ספר, אהבה יש בסופה".
זו תמצית חוכמת בית המדרש – בעוד עמים אחרים נלחמו בחרבות, נלחמנו אנחנו במילים ובספרים. בסופן של מלחמות למדניות אין דם, ועל כן יש מקום לאהבה. והלוואי שיהיו המלחמות כולן. זה בידיים שלנו. ואם תאמרו שאני תמימה – אשאל אתכם במה הועילו לנו מאה שנים של חוסר תמימות, ועל כן אולי הגיעה השעה לבחון את האופציה התמימה.
שבת שלום.
