כלא קטמנדו: ריח מוות וצרחות, ויהודייה אחת
ריח השתן החריף הולם בי בכל פעם שאני נכנסת למתחם. אני מסגלת את עיניי לחושך ולזוועות, לובשת את החיוך שהכנתי במיוחד בשביל הילה. אסור שתראה עד כמה לא קל לי להיות פה, ולא קל בכלל. 20 נשים בתא חשוך וקטנטן, מקופלות מכאב על הרצפה הקפואה. בתוכן ישראלית אחת, הילה
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יכולתי להגיד עכשיו "מה פתאום", יכולתי לספר לה גם שבכל שנה זוהי תקופת המונסונים בנפאל, אבל בחרתי שלא. מי שחושב שהוא מביא את הגשם, רק רוצה שישתקו יחד איתו.
קראו עוד בערוץ יהדות:
יש לה עיניים גדולות, להילה, וגם כשהיא עצובה הראש שלה זקוף. כשהיא שותקת נעלמות לה הגומות. אז אני אומרת לה שאולי כדאי שתדבר רק כדי שהגומות לא ילכו לאיבוד, כי הן הדבר היחיד שלא אבד לה עדיין. היא צוחקת איתי, ואני מוציאה מהתיק את האוכל שכבר הספיק להתקרר. "שטויות, נכניס למיקרוגל", אנחנו מתלוצצות. מן בדיחה פרטית שסיגלנו לנו.
"תקלעי לי צמה, חני", היא מבקשת, "כאילו אני בבית עכשיו, אצל אמא". היא עוצמת את העיניים, ואני קולעת לה צמה של שתי-וערב. "אולי יתנו לנו לשבת קצת בחוץ?" היא שואלת, העיניים המתחננות שלה גורמות לי לשכח מהגשם העז, וכל מה שאני רוצה עכשיו הוא לשבת איתה על הבוץ הדביק. אז אני ניגשת שוב למשרד, ומסגלת לעצמי את כל גינוני הכבוד ומילות ההערכה שאותן אמרתי כבר אין-ספור פעמים.
תוך דקותיים אנו יושבות בביצה הטובענית. את האזיקים לא הסכימו להוריד לה, טוענים שהיא עלולה לברוח. היא ניסתה להערים עליהם לפני שבועיים. "איזה טיפשים", היא אומרת כשידה מבוססת בבוץ. "אם הם היו קצת יותר חכמים, הם היו מבינים שכלל לא ניסיתי לברוח. אלו רק הרגליים ששכחו באיזה גוף הן תקועות".
צעקות בתא שלה. שוב שריתה מתפרעת. הילה מגלגלת עיניים: "ההצגה מתחילה", היא אומרת לי. "זה לא ייגמר בקרוב". הצעקות הולכות ומתגברות. מזל שהיא לא מבינה את כל הקללות. עוד יותר מזל שיצאנו.
הילה תפסה מיד את עיניי
"באתי בשביל מקלות ההליכה", היא הבהירה כשנכנסה בשערי בית חב"ד. "שמעתי שיש כאן ארון ציוד למטיילים". הקול שלה בא בניגוד גמור למראה העדין שלה. קטנה ושברירית כמו בובת חרסינה, עם קול צרוד וכבד מעישון. נראה היה שהיא עושה הכל כדי להבהיר לעולם שאיתה אסור להתעסק.
במבט ראשון ספרתי חמישה קעקועים, מאוחר יותר הבנתי שיש לה עוד. "אני לא צריכה עזרה", אמרה כשניסינו לגשת איתה לארון. אז לא ניגשנו.
פייר? זה שעשע אותי. הרצון הזה שלה להיראות מחוספסת כשכל כולה טוהר. אז אמרתי לה את זה, והיא נשארה איתנו גם אחרי שמצאתי לה את מקלות ההליכה. גם כשהייתה אמורה לצאת כבר לטייל בהרים - היא נשארה, כי "אף פעם לא אמרו לי שיש בי טוהר", הסבירה.
את דמיטרי הכירה חודש לאחר מכן בפאב מקומי. הוא לא מצא חן בעיניי כבר מהרגע הראשון. הייתה לו לסת מחודדת, ומבט פראי בעיניים. כל הנסיונות שלנו לשכנע אותה שדברים טובים לא ייצאו מהקשר הזה, עלו בתוהו. "את יודעת שאני אוהבת אותך, רבנית דוסית שלי", היא אמרה, "אבל את דמיטרי אני לא עוזבת". הוא הגיע לנפאל שנה קודם לכן כדי לעסוק במסחר. כשבעלי ואני ניסינו להבין מה סוג המסחר - הוא התחמק. "כמה הוא צנוע", זרחה הילה. "הוא מקושר כאן לכך כך הרבה אנשים. אם רק תצטרכו משהו – תגידו".
חודש לאחר מכן אנחנו מקבלים קריאת חרום מאשיד
מפקד המשטרה של קטמנדו כבר יודע לאן לפנות כשקורה משהו עם ישראלים בנפאל. "רבי חזקי, כדאי שתבואו הנה". מהעבר השני של הקו נשמעות זעקות אימה. אנחנו מזהים את הקול של הילה מתחננת אלינו שנגיע לתחנת המשטרה המרכזית של קטמנדו, וכמה שיותר מהר.
כשחזקי ואני מגיעים לשם, אנו מוצאים אותה מוטלת על הרצפה המטונפת של התחנה, אזוקה בידיים וברגליים. "עזבו אותי", היא בוכה לעבר השוטרים. אני מרימה אותה בעדינות, מנגבת לה את הדמעות. היא נופלת על צווארי באפיסת כוחות.
דברים טובים לא יצאו מהקשר הזה. דמיטרי התגלה כסוחר סמים ממולח, הפורש את רשתו על בנות שיוכל להפליל במקרה הצורך. בכל פעם שהמשטרה מקבלת מידע על חומרים אסורים שנמצאים אצלו, ופושטת על הגסט-האוס שבו הוא חי - הוא משתיל ראיות אצל "הדג התורן" שלכד ברשת. בתרמיל של הילה נמצאו עשרים קילוגמרים של חומר אסור. מנסיון העבר אנחנו יודעים, שאם לא נצליח להוכיח שהיא לא קשורה לעניין - היא עלולה לשבת בכלא עד סוף חייה.
אמה של הילה הגיעה לקטמנדו כעבור יומיים
אישה רזה ושברירית למראה קורסת על הספות בבית חב"ד: "תמיד הזהרתי אותה שתתרחק ממקום סכנה", אמרה. "איך זה קרה דווקא לה?" ידענו היטב למה היא מתכוונת.
אביה של הילה נפל לתרדמת של עשר שנים לאחר חבטה שספג במהלך היתקלות מקרית בקטטת רחוב בין עבריינים. עשר שנים הוא שכב צמח. היה כאבן שאין לה הופכין. הילה ואמה היו מגיעות לבקר אותו יום יום. מהתרדמת הזו לא קם עוד. לכל אדם יש הריח שהוא נושא עימו מילדות – אצל הילה היה זה ריח תמידי של חומרי חיטוי ותרופות.
ליבנו יצא אליה. גם כשהיא עצובה הראש שלה זקוף, בדיוק כמו הבת שלה. ניסינו להקל בכל דרך אפשרית את שהותה בנפאל, אבל מיום ליום ראינו אותה קמלה. כל דבר הפחיד אותה : ההמולה, הצבעים, הריחות, ילדי הרחוב העירומים, התגרות בין נהגי הריקשות, וקטטות הרוכלים בלילות.
בעצה אחת עם הילה החלטנו שטוב יותר יהיה עבורה לשוב ארצה, למקום העבודה המוכר. הבטחנו לה שנבוא לבקר את הילדה שלה מידי יום ונדאג לכל מחסורה. כשהסכימה לבסוף, נשמה הילה בהקלה.
התנאים בבתי הכלא של נפאל קשים מנשוא
עשרים נשים בתא חשוך וקטנטן, מקופלות מכאב על הרצפה הקפואה. מידי פעם נזרקת עוד אישה אל התא. נשים כפופות גו עם עיניים כבויות, חלקן הגיעו הנה לאחר שנתפסו גונבות אוכל בכדי שילדיהן לא יגוועו ברעב, חלקן לא התמודדו עם הרחוב הקשה וברחו למחוזות אפלים - ויש גם כאלה המבקשות להגיע הנה מרצונן החופשי. כאן הן יכולות, לפחות, להניח את הראש על רצפה מוכרת.
ריח השתן החריף הולם בי בכל פעם שאני נכנסת למתחם. אני מסגלת את עיניי לחושך ולזוועות, לובשת את החיוך שהכנתי במיוחד בשביל הילה. אסור שתראה עד כמה לא קל לי להיות פה, ולא קל בכלל.
מהר מאוד אני מבינה שחיוך ומילה טובה הן גם המפתח לליבו של נובין, מנהל בית הכלא, ולהטבת התנאים של הילה. קודם שאני נכנסת
כשהוא מתלונן בפני על לילות לבנים של בכי, אני מביאה לו טי-ג'ל שיקל על צמיחת השיניים של הפעוט. הוא אסיר תודה. רוצה לשלם לי על המשחה, אבל אני מבקשת ממנו רק דבר אחד: שלהילה יהיה כמה שיותר קל במקום הזה.
ובאמת, בכל פעם כשאני מגיעה אני מגלה דבר חדש בחדר שלה: פעם זה מזרן דק, פעם ארון מאולתר לתליית הבגדים, פעם תכשיר דוחה יתושים - ואפילו מטהר אוויר לחדר. נובין גם מרשה לי להביא לה אוכל וספרים. הילה מדפדפת שוב ושוב בספר הכחול שלפניה: "הדרך לחיים של משמעות", שיחות של הרבי מלובביץ' על משמעות החיים ועוצמת הנשמה. "שכחתי את הנשמה שלי", היא אומרת לי מהורהרת לאחר הקריאה. "שכחתי איך קוראים לה, ומה היא אוהבת לעשות".
במקביל מנסה בעלי לפעול בכל המרץ במישור המשפטי. אנשים בעלי קשרים רבים מעורבים בסיפור הזה. עם הימים אני מבחינה כי קולה של הילה הולך ודועך, וכשהיא שותקת הראש שלה כבר הרבה פחות זקוף.
ואז הגיע איתן
"אמא, תראי איזה גיבור הוא", אומר לי הקטן. "הוא סוחב את התיק שלו בלי יד". אני מרימה את עיניי ורואה את איתן. לאיתן יש עיניים
כחולות שמאירות לו את הפנים, וזה חשוב, כי הפנים שלו שרופות לגמרי. "רוצה לגעת?" הוא מתכופף ליצחק שלנו. "'זה לא מפחיד, אני מבטיח".
הוא שומט את תיקו הגדול ומחייך. יצחק נעתר ומרפרף בידיו על הגדם. איתן מרים אותו בידו האחת גבוה גבוה. "אני בטיול של אחרי צבא", הוא מספר לכולנו בשיעור הלילי בבית חב"ד. את חייו הוא יכול לחלק: לפני מלחמת לבנון השנייה - ואחריה. לעיירה עייתא ע-שעב הוא נכנס בשבוע הרביעי ללוחמה יחד עם חבריו לפלוגה. בכניסה לעיירה עוד היה אותו בחור חסון ויפה תואר שכולם הכירו. כשיצא משם כבר היה שרוף ומרוסק, בלי יד ימין ובלי 13 חבריו הטובים.
לאחר שנים של אישפוזים חוזרים ונשנים וניתוחים, יצא את בית החולים. לנפאל חלם להגיע כבר מזמן. כששכב על מיטת הטיפולים וזעק מכאב, היה רואה בדמיונו הרים מושלגים ושומע קול דנדון פעמונים על צווארי היאקים, "והנה אני כאן. מי היה מאמין שאצליח?!" הוא אומר לנו בחיוך.
בתחילה עוד חבש מסיכה כדי שלא יראו את ההרס שזרעו טילי הנ"ט. אחר כך החליט שמספיק עם הרחמים העצמיים, הוא עוד ילמד את העולם הזה לאהוב את מה שיש בנשמה - גם אם הגוף הושחת. כשמדובר באיתן זה לגמרי לא קשה. מהר מאוד הוא מתחבב על כולם, והופך לבן בית. רק כשהחבר'ה מנגנים הופך הכחול שבעיניו לאפור. פעם הוא היה המנגן שבחבורה, והיטיב לפרוט על גיטרה. היום - אנחנו משיבים לו - הוא פורט על מיתרי הלב של כולם.
כשאני במונית הירוקה, אני שומעת אחרי קריאה
איתן רץ לכיוון המונית. הוא רוצה לבוא איתי, לנסות לעודד. "אני הרי יודע יותר מכולם איך זה להרגיש כלוא", הוא אומר, חולמני. אני מהססת. הילה לא אוהבת שמגיעים מבקרים. היא הודיעה לנו חגיגית שהיא לא רוצה שיגיעו. אף אחד. אף פעם. אבל לאיתן אי אפשר לאמר לא, והנה הוא כבר מתיישב ליד הנהג.
חצי שעה אחר כך אני מרגישה מיותרת. מתכופפת מבעד דלת הברזל, ויוצאת מתא הביקורים אל האוויר הפתוח. ברקע אני עוד מצליחה לשמוע את איתן מספר להילה על תקופת הפציעה הנוראית; על תחושת האובדן והבושה הגדולה לנוכח המראה החדש שלו, על הגוף שהפך לכלא – וההחלטה להפוך את הלימונים שזימנו לו החיים, ללימונדה. יותר מזה איני שומעת עוד.
50 שבועות לאחר מכן מתנהל סוף-סוף המשפט
אנחנו מלווים את הילה כשהיא רועדת בכל גופה אל האולם הגדול. עשר דקות חולפות. גזר הדין ניתן, והילה יוצאת אל החופש. ההילה סביב ראשה
מאירה את עמק קטמנדו כולו. חדי העין מבין הנוכחים יכולים להבחין בכך שכיסי מכנסיו של השופט תפוחים להפליא ומלאים בשטרות ירוקים. שוחד, זה שם המשחק. את ההצלחה היא זוקפת לזכותו של בית חב"ד. היא לא מפסיקה להודות לנו.
גם בחופה עצמה היא לא שוכחת לברך ולהודות. איתן עומד לצידה נרגש כילד, הכחול בעיניו מסנוור ממש. "את יודעת, חני?" היא לוחשת לי רגע לפני הברכות. "הרי יכולתי לפספס את זה בקלות. יכולתי להירתע מהמראה שלו. לראות רק קליפות. אם לא הייתי בכלא ובחושך הגדול – הייתי מפספסת את הנשמה".
השמיים מתכהים. גשם יורד באלכסון, עיגולים-עיגולים של מטר מבורך. הילה מרימה את עיניה למעלה: "זה בטוח בגללי, חני", היא צוחקת פתאום מבעד להינומה הלבנה. "אני הרי תמיד מביאה את הגשם".
לפנייה לכתב/ת 
