"אילוף הגוררת": זו לא דוגמה, זו דוגמנית
פמיניזם, נשיות, סקס, הטרדה מינית, בוטוקס ועוד - אלו הנושאים הנידונים בקומדיה הדוקומנטרית "אילוף הגוררת". אלא שבמקום לרדת לעומקן של סוגיות, אנו מקבלים רצף של בדיחות וולגריות יותר או פחות, ובעיקר חבוטות, מפי דוגמניות, בדרניות, זמרות וסלבריטאיות למיניהן. הרבה לא תלמדו מהן
צ'מעו בדיחה: שודד חבוש כובע גרב נכנס אל בנק הזרע ודורש את הכסף. "אבל זה בנק הזרע", אומרת לו האישה שעובדת שם, "פה יש מבחנות עם זרע". הגבר מכריח אותה לשתות את תכולתה של מבחנה אחת, ואז עוד אחת ועוד, וכך עשר מבחנות. כשהיא גומרת הוא מסיר את כיסוי הפנים ואומר, "את רואה רותי, כשאת רוצה את יכולה".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
יש משהו חבוט וטרחני בקומדיה הדוקומנטרית הישראלית, "אילוף הגוררת", שהבדיחה הנ"ל מסופרת בתחילתה, והיא מוקדשת בעיקר לבירור מערכות היחסים שבינו לבינה. היא מזכירה אותם מופעי בידור, חלטורות יותר נכון, שבהם מנסה בדרן לא מוצלח במיוחד לשעשע את קהל באי איזה מתנ"ס נידח עם שלל בדיחות ותובנות לעוסות מחיי נישואים.
48 נשים, רובן סטנדאפיסטיות ודוגמניות, שחקניות, זמרות ונשות תקשורת, התקבצו ובאו פה על מנת לברר סוגיות כפמיניזם, נשיות, סקס, הטרדה מינית ובוטוקס - רשימה חלקית בלבד. הדוברות כוללות את דליה שימקו וריקי בליך, אודיה קורן והדר גלרון, קרולינה ועינת שרוף, אסתי זקהיים ופנינה רוזנבלום, ניצה שאול ואילנה אביטל, ועוד כיו"ב מהגגות המספקות פאנץ' ליינס בנוגע לנחיתות הגברית לעומת התושייה הנשית.
פה ושם אתה (ואת?) מוצא עצמך מחייך. לרוב ההרגשה היא שאתה יושב בטרקלין עמוס יאכנעס שמרכלות זו עם זו על הגברים בחייהן. משהו נוסח שיחות הנשים מ"סקס והעיר הגדולה" רק לא מספיק שנון ולא מדי רציני. בין לבין צצים קטעי מעבר שמצולמים בסגנון הסרט האילם ובהם גבר נבוך על ספסל מנסה לחזר אחר אישה קשה להשגה.
הקומדיה הדוקומנטרית הולכת ופורחת בשנים האחרונות, ומבחינה זו יש בסרטו של ריקי שלח (שברשימת הקרדיטים שלו מצוינים פולי רשף ותמי ברנשטיין כ"יוצרים"), משהו נכון לזמנו. כך למשל, "האריסטוקרטים", קומדיה דוקומנטרית מצחיקה מ-2005, התבססה על הרעיון של מאה סטנדאפיסטים וקומיקאים שמספרים, או מנסים לספר, אותה בדיחה גסה (וענתיקה) אל מול המצלמה, ועל הדרך מייצרים אמירה מרתקת על אמנות ההלצה.
אבל המרואיינות השונות של "אילוף הגוררת" לא מעניקות כל פרספקטיבה מעניינת ורעננה על הנושא שלשמו התכנסנו. עוד פעם נדרשים לסטריאוטיפ ההוא של הבלונדינית האהבלה,
והבעל שלא דורך במטבח או נכנס לסופר, והאישה-נהגת, וקווים לדמותו של הגבר הישראלי, וכל מה שלא רציתם לדעת על המין (והפעם דווקא יש לכם את מי לשאול).
הנשים ב"אילוף הגוררת" יוצאות מרוכזות מדי בעצמן או נלעגות, חלקן צצות על המסך לרגע ואז נעלמות לשארית הסרט. אף לא אחת מהן נותרת מספיק זמן כדי להעמיק בטיעוניה. זהו מועדון לנשים בלבד שבשלב מסוים אתה (ואת?) חש בר מזל שאינך חבר בו. וגם: חלק מהדוברות מצולמות בשירותים ציבוריים (רולנדה שגראן), גני חיות (שימקו וקרולינה) או במטבח. אם ישנה כאן אירוניה מסוימת - היא הוחמצה.
לזכות הסרט ייאמר, ש-81 דקותיו אינן, ובכן, נגררות. אבל ככל שהוא מתקדם נדמה שנקלעת למפגש חברתי שבו מישהו (מישהי?) עם הבל פה לא נעים במיוחד כולא אותך בפינה ומייגע אותך עם בדיחות גסות שאת רובן שמעת כבר.
קשה לומר שמדובר בסרט פמיניסטי. אם כבר, "אילוף הגוררת" - הכותרת המעליבה עצמה מזכירה מופעי בידור משנות ה-70 - מציג פנטזיה גברית של אינטלקט נשי שאיננה מחמיאה כלל ועיקר.
