היהודי מתוניס שהיה "אלוף אושוויץ באגרוף"
קצין האס-אס היינריך שוורץ ביקש להפיג את "השגרה המשעממת" של אושוויץ, והקים את "נבחרת המתאגרפים" של המחנה. העיתונאי נח קליגר, הניצול האחרון מהנבחרת, והבמאי יוני דרמון, החליטו להנציח את דמותו הטראגית של אלוף העולם היהודי-תוניסאי ויקטור פרז, שרבים חיים בזכותו
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
גם אם בישראל לא רבים המכירים את שמו, בפריז של שנות השלושים היה פרז אחד השמות החמים, והוא שעומד במרכז הסרט דובר הצרפתית "פרז הצעיר", של התסריטאי הישראלי יוני דרמון.
קראו עוד בערוץ יהדות:
- הרב לאו ומנהיגי הדתות: "עצרו את הפגיעה בחפים מפשע"
- הלוויה תחת אש: בית העלמין שיציל את חייך
- תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו 15 ילדים
פרז (פרץ) נולד בטוניס בשנת 1912, ובהיותו בן 17 היגר לפריז, וגם תארי אליפות באגרוף או הרומן שניהל עם השחקנית הצרפתייה מירייל באלן, לא הצילו אותו מביקור גורלי בברלין, שבסופו נשלח לאושוויץ.
"רק בראשית שנות השישים, כשהייתי עיתונאי ספורט צעיר בפריז, הבנתי שאני בין הבודדים בעולם שיודע מה עלה בגורלו", מספר ניצול השואה ועיתונאי "ידיעות אחרונות", נח קליגר. "קולגות שלי רצו לעשות סדרת כתבות על אלופי עולם לשעבר. ישבתי שם ושמעתי אותם אומרים שהם רוצים לעשות גם על 'יונג' - אבל הם לא יודעים מה קרה לו. אמרתי להם, 'אני אספר לכם מה קרה לו באמת, וכך היה".
"מועדון הקרב" של אושוויץ
קליגר ליווה את פרז-פרץ כחבר "בנבחרת המתאגרפים" של אושוויץ, שהקים קצין האס-אס היינריך שוורץ,
חובב ספורט מטורף שהפיק קרבות ראווה להפיג את "השגרה המשעממת" של המחנה. התסריט של דרמון מבוסס, בין היתר, על סיפור היכרותו האישית של קליגר - השורד האחרון מ"הנבחרת" - עם האיש, ועל זיכרונותיו מחודשי חייו האחרונים במחנה ההשמדה 3 באושוויץ.
"היום אגרוף נחשב לספורט מספר 20 בעולם, אך באותה תקופה, שנות ה-20 וה-30 הוא היה במקום הראשון", מסביר קליגר את הרקע לשיגעון שאחז במפקד המחנה. "הקטגוריות היו שונות וגם החוקים. בכל מקרה, אצלנו 'בנבחרת' לא היה באמת חשוב מי מנצח ומי מפסיד. לא הריעו למנצחים או הרגו את המפסידים. לא היינו גלדיאטורים. העיקר היה 'השואו' למפקד המחנה שוורץ ולקציניו".
אז למה היה חשוב להיות בנבחרת לאחר יום של מכות ועבודת פרך? "מי שהיה בנבחרת זכה לקבל ליטר נוסף של מרק ביום", אומר קליגר, "ולא המרק הרגיל של האסירים, 'דלעת חזירים', אלא מרק אמיתי עם חתיכות קטנות של בשר. המרק הזה היה מה שהחזיק אותי בחיים כמעט חצי שנה. בלי זה לא הייתי כאן היום". את המרק העביר לו ולאחרים פרז, שעבד במטבח.
עד הסוף המר
קליגר, צרפתי במוצאו, מתאר את פרז כ"איש קטן, מתאגרף במשקל זבוב, 156 ס"מ בסך הכל. מתאגרף מדהים שהיה לאגדה באותם זמנים בצרפת", כדבריו. "כשהגעתי לאימון הראשון במחנה והראו לי אותו, ישר ידעתי מיהו. כמו כל צרפתי שמכבד את עצמו הוא דיבר רק צרפתית", מפטיר קליגר בחיוך. "הוא גמגם קצת ערבית, אך לא יותר מזה, לא זכר הרבה. ככה התחברנו, דרך השפה והעניין המשותף".
"נבחרת המתאגרפים" שהקימו הנאצים כללה 40 אסירים. מלבד שני פולנים וצ'כי אחד, כולם היו יהודים. עקב התנאים הקשים במחנה נותרו עד לצעדת המוות, 26 בלבד. "הופעתי פעם אחת נגד 'יונג', ועל אף שהייתי במשקל גדול ממנו, הפסדתי", הוא אומר. "לא היו הרבה מתאגרפים, על אף שמפקד המחנה חיפש אותם באדיקות בכל טרנספורט שהגיע. לחמתי ב-22 קרבות, הפסדתי בכולם".
לאחר ששרד את מחנה המוות, את קרבות הראווה והעבודה הקשה, מצא פרז את מותו ממש
"אחרי ארבע ימים ולילות של צעידה בלתי פוסקת קיבלנו כמה שעות מנוחה", הוא מספר. "עם שחר קיבלנו שוב פקודה להמשיך ללכת. הקצין הגרמני סידר אותנו בשורות כמו חיילים, כשפרז הגיח פתאום עם שק גדול, ואמר בחיוך: 'חבר'ה, מצאתי לחם לכולם'.
"הוא רצה להצטרף לקבוצה, אך החייל סירב. הוא אמר לו: 'הם כבר עומדים מסודר, תחכה לטור הבא'. הוא החליף איתו כמה מילים בגרמנית שלמד, והחייל התעצבן. הוא עבר את התעלה שהייתה בצד, ונעמד מולנו מחייך עם שק הלחם. הוא לא ראה את זה מגיע. הוא היה עם הגב. אנחנו ראינו. החייל שנמאס לו הרים את הרובה, וירה בו צרור. הוא נרצח לנגד עיניי. זה היה הסוף של אלוף העולם".
בתפקיד פרז: מתאגרף מוסלמי
מי שמגלם בסרט את "פרז הצעיר" (כינויו בזירה), הוא בריאהן אסלום, מתאגרף מוסלמי צרפתי ממוצא אלג'יראי. גם אסלום - כמו בן דמותו - זכה בתואר אלוף עולם במשקל זבוב; פרז היה אלוף העולם הראשון מצרפת בקטגוריה, ובריאהן האחרון.
"הוא שמע את הסיפור של פרז בפעם הראשונה, בתחילת דרכו", מספר דרמון, "אולם האימונים של המתאגרפים החובבים בפריז, נקרא על שמו של פרז, וכך הוא שמע את הסיפור. הוא אמר לעצמו שאם אי-פעם הוא יעשה קולנוע, זו תהיה הדמות היחידה שהוא יגלם".
אסלום מתברר נכנס אל המשחק ברצינות רבה. "המפגש בינינו היה מאוד מרגש", אומר קליגר. "כשחקן מוסלמי, החוויה והשיחה איתו הייתה מאוד עוצמתית עבורו. הוא בכה כשסיפרתי לו את סיפורי האישי. המספר של זרוע האח בסרט, הוא למעשה המספר שלי".
הסצנות של טוניס צולמו בישראל, ובריאהן ירד 14 קילוגרמים כדי להיכנס לדמותו של פרז. הרעיון לסרט עצמו, נבט במוחו של דרמון בעקבות הרצאה על פרז ששמע מפיו של קליגר "במוזאון לוחמי הגטאות".
"אני לא יודע להסביר את סוג המשיכה של הסיפור של פרז עלי", הוא מודה. "אולי העובדה שגם משפחתי הגיעה לצרפת מצפון-אפריקה. אבי התגייס לצבא 'צרפת החופשית', ולחם בגרמנים באיטליה ובהמשך בצרפת. ועל אף שאני בישראל מגיל 18, לא שמעתי מעולם את סיפורו".
סרט על החיים, ולא על סופם
בניגוד לסרטי שואה, לדרמון היה חשוב שהסרט לא יתמקד בעיקר בתקופת השואה: "סרטי שואה הם תמיד סביב החלק של המחנות והנאצים. שוכחים שלגיבורים היו חיים שלמים לפני. הסרט נשאר סרט על חיו של פרז, ולא על סופם. זה היה משהו שהיה מאוד חשוב לי לשמר".
הסרט שהספיק כבר לצאת לאקרנים בצרפת לא גרף הצלחה רבה בקופות, על אף איכויותיו, במדינה הנקרעת בין הימין הקיצוני לטרור האסלאמי נגד יהודיה. "בריאהן הוא דמות מאוד מוכרת, והוא קודם כל מתאגרף", מנסה דרמון להסביר. "היום אין אף אחד בצרפת שלא מכיר את הסיפור של ויקטור פרז, וזה הרבה מאוד בזכותו".
על השאלה למה הסרט לא קיבל זכה להצלחה בצרפת – מודה דרמון כי אין לו תשובה. "הסרט נמכר בינתיים להרבה מאוד מדינות בעולם כגון קנדה, רוסיה קוריאה, ברזיל, בסופו של דבר הרבה אנשים יראו אותו בכל העולם".
דרמון מספר כי בימאי הסרט, ז'אק אואניש, ליווה את ההקרנות בבתי הספר ובקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית בצרפת, ודווקא ם מצאו עצמם מרותקים אל סיפורו של פרז. "הם לא ראו אותו כיהודי בהכרח, אלא כמהגר. לא הייתי בשיחות הללו, אבל הרשמים מבריאהן היו מאוד מרגשים. אנשים ממש התחברו לדמות שלו, בגלל שהוא ממוצא צפון-אפריקאי. יהודי או מוסלמי, זה כבר לא שינה להם".
לקליגר מצדו, הסברים אחרים לאכזבה בקופות. "לאשתי יש קרובים בפריז שסיפרו לה שהם לא הלכו לראות את הסרט מחשש להזדהות כיהודים", הוא אומר. הם חששו מהתנכלות מצד מוסלמים, ושצופי הסרט - שרובם יהיו מן הסתם יהודים - יהוו מטרה להתקפה כלשהי. אני רק יכול להניח שהם לא היו היחידים".