"ברביקיו": לבבות על האש
שבעה חברים ותיקים יוצאים לגלות את עצמם מחדש ולהתנער מהשעמום שפקד את חייהם. נשמע כמו קומדיה צרפתית, ו"ברביקיו" הוא אכן כזה. למרות שמדובר בסרט קליל שמטרתו העיקרית לבדר, הוא מצליח לעורר בנו משהו
השעמום הוא אחד האויבים הגדולים של האדם, אמר פעם מישהו ומיד מת (משעמום). מתי בדיוק, במהלך חיים השגרתיים שלנו, אנחנו מתחילים לחוש בעקצוץ מוזר ומטריד שגורם לנו להבין שהחיים שלנו הפכו למסלול שנעשה כאילו אנחנו על טייס אוטומטי: מחייכים כשצריך, בוכים כשעצוב לכולם, נחמדים לבוס ומגעילים לאלו הכפופים לנו או לבני הזוג, והכל במסגרת מרובעת שאין יוצא ואין נכנס ממנה?
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
עבור אנטואן (לאמבר וילסון, שאולי תזהו מ"מטריקס") זה קרה בדיוק שבוע לפני שחגג חמישים. התקף לב קטן גרם לו להבין שכל החיים הבריאים שטרח ועמל עליהם במשך כחמישה עשורים לא ממש שווים את המאמץ, בעיקר אם גם כשאתה שומר על עצמך, אתה במסלול המוביל לבעיות לב.
אז הוא מחליט להיות כן, לומר את האמת לכולם בפנים ולעשות מה שמתחשק לו, לרבות אכילת צ'יפס שמנוני בכל ערב ושתיית אלכוהול בכל רגע נתון. הבעיה היא שכשאתה מחליט לעשות שינוי כל כך דרסטי בלי לקחת בחשבון את האנשים האחרים שמתקיימים במסלול הטייס האוטומטי, זה עלול לגרום לכמה בעיות וחיכוכים, בעיקר עם החברים הטובים שלך.
"ברביקיו", סרטו של אריק לוויין, מאגד שלושה זוגות של חברים + רווק אחד. התערובת המבעבעת הזו הופכת להיות מגרש המשחקים הפרטי של אנטואן והוא עושה בהם שמות, תרגילים מאוד משעשעים יש לומר, עד לפיצוץ הגדול. עוד בטרם התקף הלב, שעשע את עצמו אנטואן בסטוצים קצרצרים שנבנו היטב בתהליך שהתחיל בבחירת בחורה צעירה ויפה, ציור תווי פניה היפים, קבלת מחמאה והופ למיטה.
הנישואים לוורוניק, רופאה בכירה, לא מפריעים לו בגיחות הקצרות מחוץ לשגרה המוכרת. אבל, כאמור, התקף הלב טורף את הקלפים ופתאום הוא מגלה שלומר את האמת זה משחרר, אבל לגלות אותה על עצמך, זה כואב.
במקביל לסיפורו של אנטואן, שמדליק את הגפרור תחת חבילת הנפץ של השגרה הנינוחה בחיי הסובבים אותו, אנחנו פוגשים את ז'אן-מישל הרווק, שכל קשר בינו לבין בניית מערכת יחסים רחוק כמו כדור הארץ מהירח. אפילו הרמזים העבים כעור של פיל, שהוא מקבל מבחורות שמגיעות אל המוסך שלו, לא מצליחים לעבור את מחסום התמימות שמאחורי הוא מתחבא.
אנחנו פוגשים גם את איב ולורה שחיים את החיים המושלמים, לכאורה. הוא הליצן של החבורה שכבר לא מצחיק אף אחד, ושכל שיחה איתו מגיעה, בסופו של דבר, לנושא המסלול הנכון להגיע ממקום למקום, עד כמה ה-GPS לא יודע את העבודה ומכשיל אותו בהגעה הכי מהירה למקום, כאילו שהוא יפספס משהו בחיים השגרתיים ממילא. לאשתו, אגב, הוא בכלל לא שם לב, היא שוברת את השגרה בעזרת ניתוחים פלסטיים מיוחדים במינם - לא רואים כלל את השפעתם.
יש לנו גם את אוליביה ובאפטיסט שנפרדו בעצבים רבים, אבל עדיין אוהבים זה את זו וכל הזמן עוקבים אחד אחרי השניה כדי לבדוק אם החצי השני כבר התגבר על הפרידה. אוליביה היא גם חברת ילדות של אנטואן ומשתפת איתו פעולה במהלכים החדשים של אמירת האמת בפרצוף - עד שזה מגיע אליה.
כולם ילמדו כמה החיים שלהם נעים על אוטומט וכמה זה נעים, לפעמים, להיות בור כשזה מגיע לניסיונות לתבל את החיים. וגם כמה כיף לנוח בחיק השגרה החמימה והמוכרת בלי לשנות סדרי עולם, למרות שיש סיכוי שאז החיים שלנו ייראו שונים ואולי טובים יותר.
למרות שמדובר בקומדיה קלילה ואוורירית, "ברביקיו" מצליח לגעת ולהעיר משהו רדום או מודחק, אנחנו עלולים להסתכל סביבנו ולהבין שאולי נתנו לחיים לחלוף על פנינו וחבל לחכות להתקף הלב כדי להבין את זה.
