מכתב לדויד: כך החמצת את הציבור הישראלי
דיברת על הקושי, אך התעלמת מהסולידריות הישראלית. דיברת על סימטריית הכאב והסבל, אך התעלמת מהאתגר של מוסר המלחמה. הבהרת שמי שחושב כמוך הוא רודף השלום, ומי שלא - מעדיף את "הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות". דויד גרוסמן, החמצת הזדמנות לדבר לציבור רחב שמוכן לבחון את עמדותיו מחדש. אטמת את אוזניהם, ואטמת את אוזניי
לדויד גרוסמן, שלום וברכה
אל מי ביקשת לדבר אמש בכיכר? אם ביקשת לדבר אל מספר אלפים מצומצם של אנשים החושבים כמוך, ולקבע בכך את המסגרת שאליה אתה דובר – הצלחת. כך אכן נראו דבריך: מקובעים, חד-משמעיים, ללא בחינה מחודשת וללא ספק. נאום כיכרות טיפוסי. נאום התובע מהאחר את מה שהוא עצמו לא מסכים לעשות: לבחון מחדש את דרכו.
אולם אם ביקשת לדבר אל הציבור הרחב יותר, או לפחות אל אלה שמוכנים להקשיב לדבריך ולבחון את עמדותיהם מחדש – לא הצלחת. החמצת הזדמנות.
בערוץ יהדות לא מפחדים לשאול שאלות:
- רוצים כרטיסים למופע של שוואקי בקיסריה?
- האם יש בעיה הלכתית בניתוח להגדלת חזה?
- משמיד עמים, או רחום וחנון: מי האלוהים שלכם?
מה היה בדבריך שיצר את המחסום הגדול מלהטמיע אותם? ראשית, אפשר לציין את המרחב הגדול שלא היה בו. דיברת הקשיים ועל הייאוש, והם הופיעו בדבריך פעמים רבות, ולשיטתך בצדק – אך לא דיברת ולו מעט על הסולידריות ורוח האומה הגדולה, שהופיעו בימים הקשים שאנו עוברים. לא דיברת על שותפות עמוקה שמתגלה בעם ישראל המפוצל והמפולג.
דיברת, וכנראה בצדק, על כך שאין פתרון צבאי לסכסוך הנורא הזה שבין שני העמים, או שלפחות הוא לא נראה באופק. אולם לא הסכמת לבחון בדבריך אפשרויות אחרות, וחזרת על אתן המנטרות הידועות של לשבת ולדבר על שלום, מתוך התעלמות מוחלטת מהניסיון שצברנו בשנים האחרונות.
דיברת על סימטריה מושלמת בכאב ובסבל בינינו לבין עזה, אך לא הסכמת להרים את האתגר המורכב יותר של מוסר מלחמה, צדק, והעובדה שמצד אחד עומדת קבוצה שחרטה על דגלה את הרצון להשמיד אותנו.
דיברת בצדק רב, על "כי מפלתו של השכן שלי היא לא בהכרח ניצחוני, וטובתו של השכן שלי היא בסופו של דבר טובתי". אולם לא הקשבת כלל ועיקר לעובדה שמשפט זה נאמר רק בצד אחד של הגבול, לא בשני צדדיו. אכן, אין מי שיסכים לחיות תחת מצור. אבל לא דיברת על מה שלמדנו מהשימוש במשאבים שהחמאס זכה בהם בשנים האחרונות – לאן הלכו הכספים, ולאלו מטרות.
אתה שומע ורואה רק את מי שחושב כמוך
אולם את עיקר החמצתך אינני בטוח שאתה מסוגל לראות: זו ההחמצה שלך בדיבור כלפי פנים. כלפי העם שלך. ציינתי כבר בראשית
הדברים את הכרעתך שלא לציין את הרוח, העוצמה, המסירות, הנאמנות והסולידריות. אינני חושב לרגע שלא חשת בהם, אך בחרת לא לציין אותם כלל, כחלק מהמשוואה הכללית.
שים לב כמה מילים בדבריך ייחדת לייאוש, לשנאה, לקרע ולמחילות הפשיסטיות, וכמה התעלמת מהעובדה שהיו תופעות רבות שבנו את הבית מחדש, כשיקום מהדיכוטומיה שאתה חי בתוכה. בכך אטמת את אוזניי - ואני סובר שגם את אוזני אחרים - מלשמוע את דבריך. אני יכול להקשיב רק למי שרואה תמונה עשירה. לא חד-ממדית, לא קנאית, לא קיצונית.
לא זו בלבד, אלא שאתה ממשיך לחיות בעולם הדיכוטומי שלך. אתה ממשיך לדבר בשפה של "הסבר אחד בלבד", לאמור: מי שחושב כמוך הוא רודף השלום, ומי שלא - מעדיף את "את הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות". את מי שסובר שהליכה בדרך שאתה מציע, היא-היא הוודאות של מלחמות חוזרות ונשנות, ובתנאים גרועים בהרבה – אתה כלל לא סופר.
דיכוטומיה זו הופכת לפטאליות: "אנשים שהיו אמיצים דיים להיכנס לבתים ממולכדים ולמנהרות תופת. לשמוע איך הם מוכנים לקבל כגזירה משמיים שחייהם רק מושאלים להם עד מועד התשלום הבא". אוזניך אטומות מלשמוע את האפשרויות האחרות: שבחורים יקרים אלה רודפי חיים הם ורודפי שלום, ואינם מקבלים דבר כגזירה משמיים. הם רק חושבים אחרת ממך.
והדיכוטומיה ממשיכה גם בתיאור ה"שמאל החוטף". העולם מחולק אפוא לשניים: צד אחד במשוואה הוא "הלאומנות, הפנאטיות, הגזענות, פרצו בבת-אחת, בלי שום בושה אל פני השטח, הם הצליחו להשליט במהירות במרחבים ציבוריים רבים את שלטון הדיקטטורה של הפחד". צד שני הוא אתה.
צד אחד מואשם (ואם אתה צודק בעובדות – אזי בצדק מוחלט) ש"אף מילה אחת של גינוי לא נאמרה לא מפי ראש הממשלה, לא מפי אף שר בכיר". צד שני הוא כמובן נקי הכפיים ובר-הלבב, אשר שמענו את מחאתו וקולו מול דברים שנאמרו על דוברי הימין ונציגיו החוקיים.
דיברת רק לציבור המצומצם שלך
אינני רוצה להיכנס לבכיינות ולשאלה מי התחיל, והאם זה סימטרי או לא. אני מציין בפניך רק את העולם המכוער של שחור ולבן
שנאום כיכרות ממלכד אותך בתוכו.
פסקת הסיום של דבריך, היא שהייתה יכולה - וצריכה - להוביל אותך למקום אחר. אמרת, ובצדק: "אני מאמין שיש כאן עדיין מסה קריטית של אנשים, אנשי השדרה המרכזית הרחבה של ישראל, אנשים מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים... אנשים מתל אביב ומעופרה ומאשקלון ומירושלים ומסכנין ומבאר שבע, אנשים שעדיין מסוגלים להתאחד באופן מפוכח ובלי אשליות, סביב שלוש-ארבע נקודות של הסכמה. למשל, שישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי ושהיא מדינה דמוקרטית ושכל אזרחיה שווי זכויות לחלוטין ושהיא תעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך עם שכניה... מין מבחן כזה שעל פיו יגדיר כל אזרח ישראלי לעצמו היכן הוא עומד, לאיזה מחנה הוא באמת שייך".
אלא שדבריך שוב היו חסרים. לו היית מוסיף לנקודות גם את הצדדים הנוספים של המטבע; גם את הנכונות לעמוד בנחישות ובעוצמה על עמדתנו הציונית, ואת היחס שלנו לארץ ישראל; גם את תמונת המצב האמיתי של האויבים הסובבים אותנו, "באופן מפוכח ובלי אשליות"; גם את ההתגייסות הלאומית לפריפריה במובן הרחב שלה – היית פורץ את גבולות הציבור המצומצם שאליו דיברת.
אז גם היית מוצא בני ברית ושותפים במאבק על חופש הביטוי ונקיות השיח הציבורי, לרגישות כלפי מצבו המורכב והמסובך של הציבור הערבי במדינת ישראל; למאבק שנועד לגאול את אלה שהשחיתות השלטונית והאטימות החברתית פגעה בהם בחיפוש אחר דרך לעצור את שפיכות הדמים הנוראה המתחוללת באזורנו, ולהשיב את המילה "שלום" למעמדה הראוי. לא כפי שהיא מגויסת היום למניפולציות פוליטיות.
אלא שבחרת ללכת בדרך אחרת, ועוד נאלצת לומר דברי אשליה עצמיים: "אתם רבים מאוד, אנחנו רבים מאוד, הרבה יותר ממה שחשבנו, ממה שהאמנו". חבל.
בכאב גדול, יובל שרלו
- הרב יובל שרלו,
ראש ישיבת ההסדר אמי"ת "אורות שאול"