"המועדון של ג'ימי": פוליטיקה ישנה
הבמאי הבריטי המהולל קן לואץ' הוא אחד מאחרוני לוחמי הקולנוע הפוליטיים, והוא ממשיך בכך גם ב"מועדון של ג'ימי", אלא שהרעיונות שמופיעים בו קצת חוזרים על עצמם. הנושאים אותם נושאים, והסיפור סביבם לא מחדש הרבה
לפני תחילת צילומי "המועדון של ג'ימי" ("Jimmy's Hall") הכריז הבמאי הבריטי קן לואץ' שזה יהיה סרטו האחרון. בינתיים הספיק לחזור בו, וטוב שכך - משום שהסרט, שהתמודד על פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן השנה, רחוק מלהיות אחד מסרטיו החשובים של הקולנוען בן ה-78, ונדמה יותר כהרצאה דידקטית שנישאת בטון יובשני בפני תלמידים שכבר שמעו אותה בעבר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ואכן, כמה כבר אפשר לשמוע אותו שיח מוכר בדבר נציגי הדת השמרנים והמוסרניים הנלחמים באינדיבידואל נחוש, המבקש לחשוף אוכלוסייה כפרית מנותקת לרעיונות פוליטיים הנחשבים חתרניים ולתרבות הנתפסת כאסורה? קשה לחשוד בהגינותו ובמחויבותו האידיאולוגית של לואץ' - אולי אחד הבמאים האחרונים המסורים לתפיסת הקולנוע ככלי של הטפה פוליטית וחברתית ולא בידור אסקפיסטי - אבל סרטו הנוכחי, למרבה הצער, אינו מספק אלא דיון בסיסי ברעיונות מוכרים מדי.
עלילת "המועדון של ג'ימי" מתרחשת באירלנד של שנת 1932, ובמרכזה דמותו ההיסטורית של ג'ימי גרלטון (בארי וורד), צעיר קומוניסט השב למחוז הולדתו אחרי שהות ממושכת בארצות הברית. תושבי המקום השמחים לקראתו משכנעים אותו לפתוח מחדש את המועדון שהקים טרם עזיבתו - מעין מתנ"ס המשמש לערבי ריקודים, השמעת מוזיקת ג'אז, כיתות אמנות ואגרוף, ומפגשים חברתיים בעלי אופי אקטיביסטי.
על אף שהסרט מביא סיפור קונקרטי, אפשר לראות בג'ימי דמות אלגורית המייצגת את כל אותם אמנים, אינטלקטואלים, ולוחמים למען חופש הביטוי וחירות המחשבה. לואץ' והתסריטאי הקבוע שלו, פול לוורטי, מציינים כדוגמאות את האמן הסיני הנרדף איי ווייוויי, כמו גם את ג'וליאן אסאנג' (שלואץ' סייע לגייס את דמי הערבות שלו) והמדליף אדוארד סנודן.
אך הבעיה נעוצה בהצגה הסכמטית מדי של הדמויות בסרט - פגם קבוע כמעט בתסריטים שמחבר לוורטי, עורך דין במקצועו ופעיל נמרץ למען זכויות אדם - שמכניסה בפיהם של ג'ימי מחד והכומר מאידך סיסמאות ואידיאות הבאות על חשבון מורכבות פסיכולוגית של ממש.
ובכל זאת, זהו סרט של קן לואץ', מי שייצר כמה מהסרטים החשובים בתולדות הקולנוע הבריטי בעשורים האחרונים, ובהם "קס" (1969) ו"גשם של אבנים" (1993). בשנים האחרונות הוא ביים אמנם כמה קומדיות חביבות ("מחפשים את אריק" ו"חלקם של מלאכים"), אבל תמיד שב אל הקולנוע הלוחמני אליו היה מגויס. ראוי, על כן, להעריך את העיקשות הזאת, גם אם עמדותיו הפוליטיות של לואץ' אינן תמיד נעימות לאוזנינו (הוא אחד ממבקריה החריפים של ישראל), וגם אם הוא לוקה, כמו הפעם, בשטחיות והתחסדות.
העיסוק בדיכוי מעמדי ופוליטי נוכח במרבית סרטיו של לואץ' שהקריירה המרשימה שלו נפרשת על פני חמישה עשורים. ואולם, קולנוע פוליטי במיטבו (ולואץ' יודע לעשותו) מעלה שאלות וספקות, וגורם לצופה להבין גם את "הצד השני". העובדה שגורלו של ג'ימי אינו ממש נוגע בנו נעוצה בכך שדמותו מייצגת אידיאל, לא ממשות. היא נטולת פגמים ותהיות משל עצמה. מצד שני, הפריבילגיה של יוצר קולנוע מחויב ואמיץ כלואץ' היא ליצור מפעם לפעם גם סרטים הלוקים בעודף דידקטיות. הם עדיפים על סרטים שאינם מחויבים לדבר.
