"בתוך הסופה": לא מסעיר בכלל
השימוש בצילום חובבני כביכול של טורנדו אמור לייחד את "בתוך הסופה", אך מתברר כגימיק בלבד. הסרט מתקשה לספק אפקטים מרשימים או דמויות מעניינות - דני רופ המדווח על שלג בהרי המרכז מלהיב יותר ממנו
להבדיל מתופעת הטבע שבמרכזו, "בתוך הסופה" ("Into the Storm") חולף מבלי להותיר אחריו דבר. כמה אפקטים דיגיטליים וקוליים לא מרשימים במיוחד, סיפור מינימלי ודמויות שלא אכפת לנו מה יעלה בגורלן. הדבר שאמור לייחד אותו מסרטי אסונות סביבתיים מוצלחים יותר כ"טוויסטר" (1996) ו"הסערה המושלמת" (2000) הוא האסתטיקה של צילום חובבים ו-found footage, כלומר תיעוד לא ערוך, אך השימוש בה פה הוא גימיק סתמי ותו לא.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
להבדיל מ"טוויסטר" – שזכור עד היום בזכות הדימוי המבריק של הפרה המעופפת – "בתוך הסופה" אינו מייצר ריגושים חזותיים (ולמה כבר אפשר לצפות מסרט שעלותו נאמדת בכ-50 מיליון דולר בלבד?). ובכלל, כעבודה קולנועית שתכליתה לספק אטרקציות, אותו דחף בסיסי שהיה קיים בסרטים המוקדמים שנוצרו בשלהי המאה ה-19 וראשית ה-20, הצופה נאלץ להסתפק בדימויים בנאליים של בתים נחרבים, עמודי חשמל קורסים וכלי רכב (אלה כוללים אפילו כמה מטוסים) שמתרוממים באוויר ונחבטים אל הקרקע. שום דבר ששווה את מחיר הכרטיס.
הדמויות בסרט שביים סטיבן קווייל (שהיה במאי משנה ב"טיטאניק" ו"אווטאר"), מתעדות באובססיביות את המתרחש – חוץ מאותן פעמים שבהן לא ברור מי מתעד את מי אם בכלל. בשתיים-שלוש סצנות זה מאפשר לצופה לחוות את סופת הטורנדו ההרסנית שהסרט מתאר "מבפנים". כלומר, מה רואה המצלמה שאוחזות הדמויות כאשר רכבן מתחיל להסתחרר באוויר. אבל בכך מסתכמות האטרקציה וההשראה, וכל היתר אינו אלא תיעוד לכאורה באמצעים דיגיטליים נישאים שונים של המערבולת המאיימת.
פיט (מט וולש) הוא "רודף סופות" מקצועי שנעזר ברכב מיוחד ובצוות הכולל מטאורולוגית חד הורית (שרה וויין קאליס), כדי לעקוב אחר מהלכה של סופת טורנדו שעתידה להכות בעיירה תוך זמן קצר. המטאורולוגית מייצגת אף היא הורות פגומה מאחר שלא ראתה זה חודשים את ילדתה הקטנה, הממשיכה לשמוע ממנה אותה הבטחה שתשוב הביתה עוד מעט. את הצד האינפנטילי מספקים שני ווייט-טראש מקומיים, שמבקשים להפוך ללהיט יוטיוב באמצעות תיעוד וידיאו של הסופה ההולכת וקרבה.
העיסוק באסונות אקולוגיים ובקטסטרופות גלובליות כקטליזטור לשיקום יחסי הורים-ילדים הפך זה מכבר לקלישאה קולנועית (ע"ע "מלחמת העולמות" ו-"2012"). מבחינה זו, "בתוך הסופה" אינו מנסה לחדש. ברור לנו מלכתחילה שהאב ייצא למסע של הצלת בנו ברגע האחרון (הבן לכוד מתחת להריסות טחנת קמח יחד עם תלמידה שהוא מחזר אחריה), ושלא משנה מה יקרה – המשפחה תשוב ותתאחד בצל הקטסטרופה.
לעומת זאת, תיעוד הסופה העוצמתית ביותר בהיסטוריה מבעד למצלמות אישיות אינו מעניק פרספקטיבה אינטימית וחווייתית בעלת ערך. הוא לא מייצר את אותה התלהבות הנובעת מחיבור בלתי אמצעי לספקטקל הקינטי של הטורנדו, גם לא הזדהות עם הדמויות הנתונות במצוקה, וממילא נדמה כהכרעה אמנותית שרירותית. חמור מכך, "בתוך הסופה" מתקשה לספק אפקטים חזותיים מרשימים במיוחד או סיטואציות סוריאליסטיות הנובעות מאסון הטבע שבמרכזו. דני רופ המדווח על שלג בהרי המרכז מלהיב יותר מאשר הסרט הזה.
