"הרחק מהיעדרו": בלי לשמור מרחק
במרכז סרטה החדש של הבמאית קרן ידעיה עומדת מערכת יחסים בין אב מנצל לבתו התלותית. "הרחק מהיעדרו" מביט מקרוב בתא המשפחתי המעוות ואינו עושה הנחות לצופים, מה שלא מסביר את ההתעלמות ממנו בבחירות לפרסי אופיר. התגלית מעיין תורג'מן בוודאי ראויה לשבחים על הופעתה
מזמן לא הוצג סרט ישראלי שקשה להחליט לגביו כמו "הרחק מהיעדרו". שכן מצד אחד נדמה סרטה החדש של קרן ידעיה ("אור", "כלת הים") כיצירה סכמטית ודידקטית, ואילו מצד שני - קשה להתעלם מסרט שבוטותו והתמודדותו החזיתית עם הנושא הנורא שבמרכזו מותירים את הצופה המום.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"הרחק מהיעדרו", המבוסס על ספר אוטוביוגרפי בשם זה של הסופרת והמשוררת שז (אפרת ירושלמי), הוא סרט על גילוי עריות. נקודה. הוא לא רומז, משהה או מרכך. הוא לא מבקש להעניק לצופה רגע אחד של הקלה. הזדמנות לנשום. המציאות בו מוצגת במלוא כיעורה, והצפייה בו מזכירה לעיתים את עבודותיו הפרובוקטיביות של אולריך זיידל האוסטרי ("גן עדן לאוהבים"), שאף הוא נהנה לתחוב את ראשי צופיו אל מי האסלה טרם שטיפתה.
כמו שני סרטיה הקודמים של ידעיה, גם "הרחק מהיעדרו" (שהוצג לראשונה במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון) עוסק בתא המשפחתי. וכמוהם, העיסוק בתא המשפחתי משמש מטפורה לגבריות הישראלית המושתתת על כיבוש ודיכוי. נשים הן הקורבנות התמידיות של הגברים בסרטיה של ידעיה - שאפשר לזהות בהם זיקה מובהקת למלודרמה העממית המזרח תיכונית - בין אם מדובר בזונה חסרת תקווה ("אור") ובין אם באישה צעירה שמאבדת את אהובה בנסיבות טרגיות ("כלת הים").
הסרט נפתח בתמונה לכאורה אידילית של גבר ואישה צעירה החיים כזוג. רק כעבור כמה דקות ובדרך אגב מתבררת לנו האמת האיומה. הגבר הוא משה (צחי גראד) והאישה אינה אלא בתו, תמי (מעיין תורג'מן), שמנהלים מערכת יחסים המאופיינת בתלות, התעללות, הרס עצמי, התמכרות ודיכוי ברוטלי, אבל גם אהבה ואפילו קנאה.
איננו יודעים דבר על הדמויות, על עברן, חייהן וסביבתן, וההתנהלות הזו כבתוך בועה מעצימה את הדרמה ואת התחושה הטרגית שהשניים אינם יכולים להינתק זה מזו. כך הופכת הדירה הבורגנית למלכודת שכולאת בתוכה את האב ובעיקר את בתו, ואשר אליה היא שבה בכל פעם שנדמה שהצליחה להיחלץ ממנה.
השגרה הזו כוללת גם התקפי בולימיה וחיתוך זרועות שדרכם מנסה תמי להביע את תסכולה ממערכת היחסים הפרוורטית שהיא שקועה בה. פעמיים היא מופרת: פעם אחת כאשר האב מוצא לו מאהבת חדשה (טל בן בינה) - והסצינה בה השלושה חוגגים יחדיו את ליל הסדר היא אחת האקסצנטריות שנצפו בקולנוע הישראלי, ובפעם השנייה כשלחייה של תמי נכנסת שולי (יעל אבקסיס), המוצגת כמעין פיה טובה מהאגדות שביכולתה לגאול אותה ממצוקתה.
אחת הסצינות הטעונות בסרט היא זו של משגל סדרתי שמקיימת תמי עם חבורת צעירים בחוף ימה של תל אביב. המעשה עצמו מצולם מרחוק ואנו רואים רק קטע ממה שמתרחש, אך יש בו כדי להעיד על כוונתה של ידעיה לאתגר את מבטנו, ועל מודעות אסתטית ותיאורטית לממד הפרובוקטיבי של סרטה ולסוגיות הייצוג שהוא מעלה.
אחד ההיבטים הבעייתיים ב"הרחק מהיעדרו" קשור לאופני עיצובם של הגברים והגבריות בו. העובדה שאביה של תמי וכל הזכרים שנקרים על דרכה הם מתועבים, הופכת את הסרט למניפסט שהרדיקליות שלו באה על חשבון מורכבות ועומק. לעומתם, דמותה של שולי, אותה אם מגוננת שאוספת את תמי אל ביתה - והיא ממלאת בכך את מקומה של האם הביולוגית הנעדרת - פשוט מושלמת מדי. לרגעים היא אף מזכירה את הדמות שגילמה ליליאן גיש ב"ליל הצייד", סרט הבלהות הלירי של צ'ארלס לוהטון מ-1955, זו של קשישה קשוחה שנחלצת לעזרת אח ואחות הנרדפים על ידי פסיכופט.
נכון הוא שהסרט לא מתיימר לספק הסברים פסיכולוגיים לדינמיקה שבין הדמויות, ושחלוקה דיכוטומית כזו ל"טובים" ו"רעים", כמו גם כניסתה האקראית של שולי לעולמה של תמי, מאפיינת יותר את המלודרמות הפופולריות. אך התוצאה של שתי הכרעות אלה היא, שהסרט משמש אילוסטרציה של סיטואציה פרוורטית יותר מאשר דיון בה. הדחייה שהצופה חש ממה שניבט אליו מהמסך אינה מלווה ב"הבנה" (אם זו אכן המילה הנכונה) של דמותה של תמי ושל נכונותה להמשיך ולהיות קורבן.
וכאן בדיוק נכנסת לתמונה מעיין תורג'מן, שחקנית תיאטרון באר שבע, שעושה פה את תפקידה הקולנועי הראשון, והיא בגדר תגלית של ממש.
הופעתה משלבת בדייקנות בין היותה אישה ובת, גם אם אינה נדרשת לעצב דמות מנומקת. צחי גראד, מהמשובחים שבשחקני הסרטים שלנו, הוא לעומת זאת ליהוק מעט שבלוני לתפקיד האב. הוא כבר היה "האב הרע" בקולנוע הישראלי (ע"ע "מישהו לרוץ איתו", "מי מפחד מהזאב הרע"), והופעתו בדמות כה מעוררת סלידה לוקה במונוטוניות.
משום מה, בחרו חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע להתעלם מ"הרחק מהיעדרו" (הסרט אינו מועמד באף לא קטגוריה אחת) - ואין אלא להצטער על כך. הקולנוע הישראלי אינו משופע בסרטים תובעניים באמת, פרובוקטיביים במובן החיובי של המושג, וכאלה שנדרשים לנושאים אפופי שתיקה והסתרה. סרטה של קרן ידעיה - ושמו האניגמטי היפה מייצג את המתח שבין חסר ונוכחות שמתקיים בסרט ובסיטואציה שבמרכזו - הוא בדיוק סרט שכזה.
