"לוסי": סקרלט ג'והנסון כוונדר-וומן
בעולם האמיתי נושאת סקרלט ג'והנסון בבטנה עובר, ואילו בזה של "לוסי" יש שם שקית סמים שמתפוצצת, והופכת אותה לאישה עילאית - רחוק כל כך מהשחקנית הבינונית שהיא במציאות. זה מספיק ללוק בסון לרקוח מהכל סרט אקשן רווי ציטוטים מקלאסיקות עבר וגם אלימות ורצינות עצמית רבה מדי
אחרי שבשנה האחרונה היתה תוכנת הפעלה רומנטית ("היא") וחייזרית טורפת גברים ("מתחת לעור") - סקרלט ג'והנסון נהפכת סופית לאדם-על בפנטזיה ההיפר-קינטית החדשה של לוק בסון, "לוסי" ("Lucy"). וזה עוד בלי להזכיר את תפקידה החוזר כמתנקשת האולטימטיבית האלמנה השחורה ב"הנוקמים" ו"קפטן אמריקה".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מעין שילוב של "2001, אודיסיאה בחלל", "בלייד ראנר" ו"ניקיטה" - סרטו הנוכחי של בסון מבליט את עיסוקו הפטישיסטי כמעט ב-Übermensch. ואכן, המטאמורפוזה שעוברת הפעם הגיבורה שלו, אל מעבר לגבולות הגוף האנושי והפיכתה לנוכחות מטאפיזית, יכולה לשמש אילוסטרציה לדיון עתידי בניטשה וב"כה אמר זרטוסטרה".
לוסי (ג'והנסון) - השם מרפרר כמובן להומיניד שחיה לפני כשלושה מיליון שנה ונמנית על חלוצות המין האנושי - היא אישה צעירה שמסתבכת עם הגבר הלא נכון, ובעקבותיו גם עם מאפיונר קוריאני בטאיפיי, בירת טייוואן. היא נחטפת ומגלה שבקיבתה הוטמנה שקית ובה סם כחול חדש המורכב מהורמון סינתטי ושהשפעתו עתידה להתגלות בהקדם. יחד עם חבורה של צעירים נוספים שהסם הוחבא בגופם, לוסי אמורה בתמורה לחייה להבריח את הסם מאסיה לאירופה וארצות הברית.
כאשר השקית מתפוצצת בבטנה (יש לציין שבימים אלה נושאת בבטנה ג'והנסון ההריונית עובר בשלב מתקדם) ותכולתה נספגת בדמה, לוסי עוברת שינוי פנומנלי. כאן נכנס לתמונה פרופ' מורגן פרימן, שבהרצאה שהוא מעביר בפני קהל משתאה מסביר מה יקרה כאשר האדם הממוצע שמנצל אחוזים בודדים ממוחו, יתחיל להשתמש ביותר. לוסי, כמסתבר, היא הדוגמא.
בהדרגה ובמהירות לוסי כובשת, בהשפעת הסם, עוד ועוד נתחים ממוחה (מוזר, אגב כך, שסרט שעניינו ניצול מקסימלי של המוח האנושי פונה בעיקר לקהל יעד שאיבר זה בגופו אינו מפותח במיוחד). בהתאם, הסרט מחולק לפרקים שכל אחד מהם מראה את ההתפתחות שחלה בה ככל שהיא משתלטת על אחוזים נוספים ממוחה. היא חדלה לחוש כאב, מפתחת יכולות לחימה, קולטת מידע מסובך בשברירי שניות, לומדת שפות, רוכשת מיומנות טלקינטית, ואפילו נוסעת בזמן ופוגשת בלוסי ההיא בסצינה שמזכירה, איך לא, את סגמנט "שחר האדם" מתוך "2001: אודיסאה בחלל".
אבקה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים. במקביל להפיכתה לאדם-על, לוסי חוברת לשוטר פריזאי (עמר ואקד) במרדף אחר הגנגסטר וחבורתו. ההצגה הגזענית של האיום האוריינטלי היא רק אחת מבעיותיו של הסרט, שעיקרו אותה פנטזיה גברית תפלה ואפלה על האישה שהופכת מקורבן לנוקמת (ע"ע "ניקיטה"). ואמנם, המטמורפוזה שהופכת את לוסי לקיק-אסית המושלמת מלווה באילוסטרציות מגוחכות של צילומי טבע של חיות טרף האורבות ומתנפלות על טרפן בסוואנה, או באנימציה פסיכדלית המדמה את התמורה הפנים-גופית שמתחוללת בה.
"לוסי" הוא סרט שכולו תנועה מופשטת וריקה. העובדה ששמו הוזכר בשורה אחת עם יצירות המופת של סטנלי קובריק ורידלי סקוט אומרת שמהחומרים מהם הוא עשוי אפשר היה לרקוח יצירה מעניינת באמת. אך לבסון כבמאי (ולא פחות מכך כמפיק מותחני פירוק עצמות כ"חטופה" ו"שלושה ימים להרוג") לא ממש אכפת מההיבטים התבוניים שמציע הסיפור, והוא מבכר עוד מאותה אלימות מסוגננת שהפכה לסימן ההיכר הנדוש שלו.
לוסי הוא פנטזיה מוחלטת על נוכחות נשית אומניפוטנטית. המחווה (עוד מחווה) ל"2001: אודיסאה בחלל" בסופו של הסרט, שמזהה את נוכחות העל הזו עם המונוליט השחור האלוהי שמתגלה משחר ההיסטוריה, היא נלעגת בה בעת שהיא מתריסה.
החיבור בין נשיות וכוח אולטימטיבי מזוהה עם לא מעט מעבודותיו של בסון ("ז'אן ד'ארק", "האלמנט החמישי"). אך "לוסי" מונע מאתנו מלהתענג על מופרכותו של הסיפור, שכן הוא לוקה בעודף מייגע של רצינות, ומאידך - לא הופך את העיסוק בכוח נשי קוסמי שבמרכזו לבעל משמעות וערך.
כבמאי, בסון מציע אסתטיקה חבוטה ואלימות נוסח חוברות מאוירות שהשילוב ביניהן מהווה מתקפה מרוכזת כלפי,
ובכן, התאים האפורים. וג'והנסון היא שחקנית רעה מספיק כדי להפוך את האישיות ההולכת ונמחקת ככל שקיבולת מוחה מתעצמת, לבלתי קולית בעליל.
במהלך הצפייה בסרט קשה שלא להיזכר ב"ללא גבולות" מ-2011, שבו גילם בראדלי קופר סופר המתנסה בסם מהפכני המאפשר לו ניצול מקסימלי של מוחו. להבדיל, שני הסרטים אינם משכילים לנצל את הפוטנציאל שטמון בהם. אך בעוד מטרותיו של הסרט ההוא היו מוגבלות למדי, "לוסי" מתיימר בסופו להציע זיקה בין האישה ואל. אלא שלשם כך נדרש בסון לדימוי מגוחך ואפילו מיושן (שלא ייחשף כאן). ממש לא משהו שאפילו מתקרב ל"עובר החללי" האלמותי מ"2001: אודיסיאה בחלל". סרט בלי מוח, כבר אמרנו?
