"התבגרות": יצירה בדיונית תיעודית מקורית
הבמאי ריצ'רד לינקלייטר אמנם יצר ב"התבגרות" סרט בדיוני שתוכנן מראש, אך בכל זאת קיימת בו התנועה הבלתי צפויה של החיים. 12 שנות ההתפתחות של ילד מתועדות כרגע אחד מתמשך של שינוי, והוא נפלא בעיקר ברגעים הפשוטים המצטברים בו, כמו במציאות של כולנו
הסרט הקרוב ביותר אל החיים, הוא גם הסרט המדגים באופן המוצלח ביותר את כוחו של הקולנוע. "התבגרות" ("Boyhood"), סרטו האחרון של ריצ'רד לינקלייטר, הוא פרויקט ייחודי: בפרק זמן של 164 דק' הוא מאפשר לנו להתבונן ב-12 שנים בחייו של ילד - בן 6 שהופך לנער ומסיים כבוגר צעיר. אין בסרט איפור מבגר או מצעיר, אלא אותם שחקנים כפי שצולמו בין 2002 ל-2013. הגיבור - מייסון (אלר קולטריין), אחותו סמנתה (לורליי לינקלייטר - בתו של הבימאי), אימו אוליביה (פטרישה ארקט) ואביו מייסון האב (אית'ן הוק) נעים עם חלוף השנים, מתבגרים ומשתנים לנגד עינינו, מאפשרים לנו לבחון את התהליך הכה מוכר עד ששכחנו כמה הוא פלאי.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
לינקלייטר משתייך לבימאי דור ה-X בקולנוע האמריקאי. ילידי שנות ה- 60 עד תחילת שנות ה-70, שהחלו לביים בתחילת שנות ה-90. רבים מבימאים אלו (טרנטינו, קווין סמית) נראים כמי שאינם מעלים בדעתם להתמודד עם מציאות שאינה מתווכת בשכבות של ציטוטים התייחסויות ומחוות לסרטים החביבים עליהם. לינקלייטר, לעומת זאת, הוא בימאי המרותק ליחס בין המציאות ועיצוב התודעה, והמתח בין הרגע החולף והשינוי בחיים.
סרטיו הטובים ביותר עד כה - "טריפ נעורים" (1993) וסדרת סרטי "לפני הזריחה" (1994) "לפני השקיעה" (2003) ו-"לפני חצות" (2012) עסקו בנושאים אלו בשתי צורות זמן שונות. ב"טריפ" היו אלו 24 השעות ביום של סיום שנת הלימודים בתיכון אמריקאי. על רקע הריטואלים של הגיל מוצג סיום והתחלה - במערכות יחסים, בעיצוב המתהווה של הדמויות, ברמז על המסלול העתידי בו הן תבחרנה.
סדרת סרטי ה"לפני" עקבה אחר התפתחות מערכת היחסים בין ג'סי (אית'ן הוק) וסלין (ז'ולי דלפי). כל סרט התרחש בפרק זמן מוגבל משעות עד ימים ספורים. במהלך של 18 שנים הסדרה עיצבה פורטרט דפיניטיבי של רומנטיקה וזוגיות עבור בני דור ה-X. "התבגרות" מכיל בתוכו את המעבר בין השנים של סדרת "לפני", ובה בעת, כמו ב"טריפ נעורים" (וכמו כל מקרה בודד של סרטי ה"לפני") הוא גם רגע אחד מתמשך של שינוי.
את "התבגרות" מתבקש להשוות לא רק לעבודותיו הקודמות של לינקלייטר, אלא גם לפרויקט התיעודי של סדרת סרטי "7UP". ב-1964 הציג הסרט הראשון בסדרה זו את חייהם של ילדים בריטים ומאז, בקפיצות של 7 שנים, נוצרו 8 סרטים שבהם אנו מוזמנים להמשיך לעקוב אחר מסלול חייהם. יש הפתעות, אך מרבית מסלולי החיים צפויים באופן מדכא בהתחשב בנקודת המוצא המעמדית של הילדים.
בשונה מסדרת "7UP", "התבגרות" הוא סרט בדיוני שמהלכו העלילתי תוכנן מראש ע"י יוצרו. ובכל זאת, לינקלייטר השכיל להכיל בתוכו גם את התנועה הלא צפויה של החיים: השינויים התרבותיים (מוזיקה, משחקי מחשב) הפוליטיים (בחירתו של אובמה) ובעיקר ההתנסויות אותן חוו השחקנים ובראשם תהליך התבגרותו החוץ-קולנועי של קולטריין. כל אלו הופכים את "התבגרות" לסוג מקורי של יצירה בדיונית-תיעודית.
ב"עץ החיים" (2011) טרנס מאליק הלך למחוזות פיוטיים בנסותו לבחון ילדות (הנושאת יסודות אוטוביוגרפיים) בטקסס של שנות ה-50. ההתבגרות של הילד, המצוי בין הכוחות הסותרים ומשלימים של אביו ואימו, קושרה ע"י מאליק לפרספקטיבה קוסמית של יצירה ושינוי. לינקלייטר ללא ספק נוקט בגישה פרוזאית הרבה יותר, אך גם הוא מחבר את הצופים לממשות רחבת היקף.
בקפיצות בין שנה לשנה התסריט מדלג על לא מעט רגעים "דרמטיים" בתהליך (רגעי הכרעה בעימותים, רגעים אינטימיים המתרחשים לראשונה בחיים) ורגעים שבהם מתרחש "בפעם הראשונה" דבר שימשיך ללוות את הדמות. גישה זו מבדילה את הסרט מדרמה קונבנציונלית החותרת אל השיאים הדרמטיים או מבצעת רדוקציה של התהליך להתרחשויות ספציפיות. המטרה היא יצירת תחושה של זרימה מתמדת, של החיים שבהם השינוי הוא בלתי נמנע ובכל זאת הוא נותר חמקמק (מבחינה זו, האסטרטגיה הנרטיבית והרגש אותו היא מעלה ניתנת להשוואה לעבודותיו של הבימאי היפני יאסוז'ירו אוזו).
אין פירוש הדבר כי הרגעים המוצגים הם חסרי ערך, או שהם נבחרו כצילום אקראי של נקודות זמן בחייו של מייסון. אחת ממעלותיו של הסרט מצויה באופן בו הרגעים הפשוטים מצטברים ככול שהסרט מתקדם - משחק תופסת בין מייסון אחותו ואביו מסביב ובתוך פסל על מדשאה, אומר לא פחות על התהליך מאשר הנשיקה הראשונה.
"התבגרות" לא עוסק רק בשינויים שעובר גיבורו, אלא גם בתהליכי הצמיחה בחייהם של אביו ואימו הגרושים. האם שמחליטה בתחילת הסרט לחזור ללמוד בתקווה שבעתיד תוכל לפרנס טוב יותר את ילדיה, האב הלא בוגר המתפתח בהדרגה לדמות תומכת ומעודדת מחשבה חופשית. "התבגרות" מציג בפנינו את מה שכבר עברנו, אך גם מזכיר לנו כיצד אנו ממשיכים להשתנות, יום יום, במשך כל חיינו.
