על אלה צריכים הרבנים לחזור בתשובה
לא תמיד אנחנו מקשיבים באמת, לא פעם אנו ממהרים להסיק מסקנות, קשה לנו לקבל ביקורת, ועוד לא הזכרנו את הקושי לראות את חברי הקהילה שאינם נמצאים באור הזרקורים. האם יצאנו מפתחה של המערה שלנו, אל העם - או שמא נוח היה לנו להסתגר תחת קורות בתינו המוגנים? חשבון נפש אמיתי
בעולם של גמרא והלכה, שאלות ותשובות, שקלא ותריא והוויות אביי ורבא, התשובה שבה בדרך כלל עסוקים אנו, הרבנים, מטבע הדברים - הינה תשובה לשאלותיהם של אחרים, ולא תשובה של "בעלי תשובה" – תשובה לשאלותינו על עצמנו.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
ייתכן שלזאת כיוון רבי אבהו בדבריו "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד). רבי אבהו רומז על החסרון של הצדיקים הגמורים, אשר דווקא בשל הימצאותם בפסגת הפירמידה הרוחנית - נוצרת אצלם לעיתים התחושה שהם גמורים ושלמים, וממילא חסר בהם דחף פנימי להתקדם, דחף שהוא יסוד התשובה והשלמות של האדם.
קראו עוד בערוץ יהדות :
אנו, הרבנים עסוקים כל כך בעסקי ציבור באמונה ובעשייה רוחנית וחברתית, עד שלא נותר בנו הכוח והפניות לקבל, להתמלא ולהתחדש. דווקא בשל עובדה זו, מחובתנו להתעסק ב"תשובת הרבנים", ולבחון את עצמנו בכל שנה ושנה: במה טעינו? מה יכולנו לעשות טוב יותר? מה היינו צריכים לעשות ונתעצלנו - והאם אנחנו ראויים?
את בסיסה של תשובת הרבנים נוכל ללמוד מדבריו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שנאמרו ברגע של חשבון נפש בעקבות מקרה של התנשאות פוגעת שלו כלפי אדם מכוער שפגש בדרכו: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ'). ומסביר המהר"ל: קנה שהשלים את רוב גידולו, מתכופף כלפי האדמה. לעומתו, עץ הארז גדל כלפי מעלה, מתרחק ומתנתק מהאדמה.
על חוסר הקשבה, על חוסר ענווה
לעתים, אנו הרבנים מתנהגים כארזים, מבלי יכולת לאמץ את תכונת הגמישות של הקנה. הדבר עלול לבוא לידי ביטוי ברובד האישי
השומר הצעיר מחפש תשובה:
בני הקיבוץ התחרדו
ynet
החיים בצל אידאולוגיה נוקשה, הלינה המשותפת או התפרקות הקיבוץ - הסרט "הקיבוץ הקדוש" עוקב אחר בני קיבוץ בית זרע שחזרו בתשובה. הבימאית, נעמית מור חיים, מעידה כי התופעה שכיחה בהרבה: "זה קורה כמעט בכל משפחה שנייה"
או הקהילתי, החברתי או הלאומי.
תכונה מרכזית של רב, כל רב, הינה יכולת הקשבה המצריכה סבלנות וענווה רבה. פעמים רבות, אנו נותנים שירות אישי לחברי הקהילה בייעוץ והכוונה בתחום הרוחני, החינוכי, המשפחתי וכדומה. אלא שמרוב ביטחון עצמי, ידע וניסיון, אנו נמהרים לתת תשובות ולחרוץ דין עוד בטרם סיימנו להקשיב.
לעתים מרוב עיסוקינו ו"רום מעלתנו" – אנו מאבדים את הסבלנות ואת יכולת הקשב והריכוז שלנו. אנחנו יושבים ב"צמרת הארז" ואיננו מסוגלים לכוף עצמינו ולהיכנס לנעליו של העומד מולנו; להקשיב לו בריכוז ולתת לו את החום הנדרש ואת מלוא תשומת הלב.
חסרים אנו קורטוב מענוותנותו של הלל אשר שם את עצמו בצד, ופיתח יכולת קשב מיוחדת שאפשרה לו להיכנס לנעליו של האחר, וכמשנתו בפרקי אבות – ראשית "אהב את הבריות" ורק לאחר מכן – "קירבן לתורה".
פיתוח יכולת ההקשבה, נתינת תשומת הלב האישית, והיחס החם – כל אלה הם "תחום התשובה" הראשון שבו עלינו לשפר את מעשינו, במסגרת "תשובת הרבנים" שעלינו לעשות.
על הקושי לשמוע ביקורת
גם במישור הקהילתי, אנחנו חוטאים ב"חטא הארז". תפקידו של הרב הינו להנהיג את קהילתו בגאון ולקדם רוחנית את צאן מרעיתו. עם זאת, הרב חייב להיות קשוב לאנשי קהילתו ולמקומם הרוחני, שאם לא כן, יקשה עליו מאוד להדריכם כראוי. פעמים רבות, החזון שלנו לקהילה נהיר לנו כל כך, עד שאין אנו מסוגלים להקשיב לקולות שונים ולכיוונים אחרים.
קשה לנו לקבל ביקורת על הנהגותינו ומנהיגותינו. קשה לנו לשמוע על דברים שאנו רוצים להשיג, אך אינם ברי השגה בשלב זה, או לחילופין על דברים שאינם בסדרי העדיפות שלנו, אף על פי שחשובים הם מאוד לציבור.
פתיחות, הקשבה והרבה ענווה, יעזרו לנו להתכופף ולהתרכך כקנה, להבין טוב יותר את צרכי הציבור שאותו מנסים אנו לשרת באמונה, ולדעת שלא כל האמת איתנו.
על הקושי לראות גם את אלה שאינם בולטים
ברובד החברתי, עלינו לעשות תיקון גדול אף יותר. באופן טבעי, קל לנו להתחבר ל"אנשי המעלה" - הן ברוח והן בחומר. כאשר מתבוננים
מהסמינר - לכיכר:
הדרך שלי אל החופש
אביה רחל
הכל התחיל בקטן: סדק שנוצר כאשר ישבתי בבית במשך שנה לאחר שלא התקבלתי ל"בית יעקב", מכיוון ש"מכסת הספרדיות" הסתיימה. בדרך החוצה מהעולם החרדי הוחרמתי, משפחתי ניתקה קשר, ונותרתי כעולה חדשה בארץ זרה: בלי כישורים, השכלה או תמיכה. ראו בזה זעקה למדינה: עזרי לנו
אנו מ"צמרת הארז", אנחנו רואים פעמים רבות את ראשיהם של הגבוהים בתורה, בעשייה ובמעמד, השקטים יותר, הצנועים יותר, אלה שאינם באור הזרקורים של הקהילה – נסתרים הם מאתנו. פעמים שאף איננו יודעים את שמם, את מקצועם ובוודאי לא את נפשם.
האם ביכולתנו לתת יחס שווה לכל אחד? האם יכולים אנו לתעדף גם את מי שמעמדם החברתי נמוך יותר, לכאורה? האם יש בנו הכוח למצוא את הפוטנציאל הגלום בנפשו של כל אחד, לרוממו ולהעצימו? האם מסוגלים אנו להתנהל ולהנהיג באופן שוויוני, ובכך למנוע את הימצאותן של מעמדות וקליקות בתוך הקהילה? ככל שנאמץ יותר את תכונת "הקנה", נוכל להתכופף ולראות גם את החברים המוסתרים יחסית, ונשפר את תפקודינו כמנהיגים, בבחינת יהושע בן-נון – "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
לבסוף, עלינו לבדוק את עצמנו ברובד הלאומי. עם ישראל שרוי במצב של צימאון רוחני. כל השרוי במלאכת הקודש בעבודה עם הציבור הכללי, חש את דברי הנביא עמוס ("לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'") באופן החד והמוחשי ביותר.
ומה איתנו, הרבנים? האם ירדנו מ"צמרת הארז" לבדוק את מצבם של "קני הסוף" המצויים ברחובות העיר, ומחפשים מעט רוח שתניע אותם אל עבר ריבונו של עולם? מה עשינו בכדי לקרבם לתוך קהילתנו? האם יצאנו מפתחה של המערה שלנו אל העם היושב בציון - או שמא נוח היה לנו להסתגר בצל גפננו, תאנתנו וקורות בתינו המוגנים מפני ההשפעה החיצונית? האם הגבהנו את חומות וגדרות התורה, כדי שחלילה לא תחדור לביתנו כל "השפעה זרה"? האין אנו נכשלים בחטאם של הסנהדרין בתקופת השופטים, שלא השקיעו את מרצם בקירוב כלל העם לערכי התורה, וכפי שתיארו חז"ל במדרש - היו האחראים לאסון הלאומי של מלחמת האחים בגבעת בנימין?
אנו עושים את מיטב ומירב מאמצינו כדי לשרת את הציבור. תפקיד הרבנות דורש הקרבה ומסירות נפש. ברם, אין בכך בכדי לפטור אותנו מתהליך של תשובה ושיפור מעשינו. דרך ארוכה עוד לפנינו במסילה העולה בית אל.
אולי בזכות תשובה זו נזכה גם אנו, הרבנים, להיות עולים במעלותיהם של בעלי התשובה, וכפי שכותב הרב קוק: "מידה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות, אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה" ("אורות התשובה" י"ד, א').
אין במאמר הנ"ל ביקורת ולו על רב אחד בישראל, כי אם על עצמי בלבד.
- הרב רונן נויבירט הוא מנכ"ל ארגון רבני "בית הלל"
האם אנחנו מצליחים לראות את כולם?
צילום: שלומי כהן, כיכר השבת
מומלצים
