אוהבים לפצפץ? כך נולדה אריזת פצפצים
נוזל ששימש לניקוי רצפות ואז התברר שהוא מוצלח יותר לשטיפת פה, "פצפצים" שנולדו כשמישהו ניסה להמציא טפט, ושוקולד קופצני שאיש לא חשב שיצליח כל כך. האבולוציה של המוצרים המוכרים - חלק שלישי
מכירים את LISTERINE? נוזל שטיפת הפה והחיטוי הפופולארי עבר כל כך הרבה גלגולים מאז שהומצא לפני 135 שנים, שלא בטוח שייעודו העכשווי הוא השימוש האחרון שעוד נראה ממנו.
לטורים נוספים של ערן יסעור
הכל החל בשנת 1879 במדינת מיזורי בארצות הברית, כשד"ר ג'וזף לורנס וג'ורדן למברט המציאו נוזל שנועד לשמש כחומר מחטא בחדרי ניתוח. מסתבר, שהחומר היה כל כך עוצמתי, שזמן לא רב אחר כך הוא בוקבק ושווק לעקרות הבית האמריקאיות כחומר ל...ניקוי רצפות. מאוחר יותר שווק ליסטרין לבני זוגם של עקרות הבית כחומר לטיפול במחלת המין, זיבה.
אבל אלו לא היו השימושים היחידים לליסטרין. מאוחר יותר, שווק הנוזל כחומר לריענון הנשימה (כך שאם היית חולה זיבה עם פה מסריח, היית יכול להשתמש באותו נוזל לשתי הבעיות שלך...), וכתרופה נגד הצטננויות וכאבי גרון וכתכשיר לטיפול בקשקשים. לתקופה קצרה, היה נהוג להוסיף ליסטרין לסיגריות מתוך תקווה שהדבר ישפר את הבל הפה של המעשן.
הסיפור של ליסטרין הוא דוגמה לאבולוציה שעוברים מוצרים שונים במהלך חייהם. ה"גלגול" הזה נובע לעתים משינויים בשוק, היענות לדרישת הצרכנים או משבר שיווקי, שעובר על החברה. בכתבות הקודמות הצגנו מקרים שמציגים את ההיסטוריה המטורפת של מוצרים רבים שאתם מכירים. גם הפעם, נגלה לכם דברים חדשים על מוצרים שחשבתם שאתם מכירים.
הפיצפוץ שכמעט הפך לפיספוס
גם ניילון ה"פצפצים" (bubble wrap) שכולם כל כך אוהבים לאחוז בין שתי אצבעות ולפצפץ עבר תהליך מעניין עד ש"נעצר" בשימושו הנוכחי כחומר עטיפה למוצרים רגישים.
אל פילדינג ומארק שוואן, שהמציאו את המוצר באמצע המאה שעברה, בכלל חשבו שהם ממציאים טפט להדבקה על קירות.
לא במפתיע, התברר לשניים כי הביקוש למוצר שלהם הוא נמוך מאד והם חיפשו שימוש חדש להמצאה שלהם, אלא שגם ניסיונותיהם לשווק את הפצפצים כחומר מבודד לכיסוי חממות לא צלח.
השניים כמעט התייאשו. אני יכול לדמיין אותם יושבים בחדר ענק, מלא בפצפצים, ומעבירים את הזמן בפיצפוץ פצפץ אחרי פצפץ ומחכים ללקוחות שייכנסו מבעד לדלת. בין פצפוץ לפצפוץ, בשנת 1959, קראו השניים בעיתון שחברת IBM הכריזה על השקת מחשב חדש ולשניים עלה רעיון: להציע את המוצר שלהם כחומר אריזה למוצרים טכנולוגיים עדינים. IBM הסכימה לנסות את הרעיון, גילתה שהוא מוצלח וזה היה הרגע שאל ומארק הפסיקו לפוצץ בועיות פלסטיק והתחילו "לפוצץ" כמויות בלתי יאמנו של כסף.
דיינרס - נחש מי בא לסעוד
בשנות ה-50 של המאה הקודמת ישב איש העסקים האמריקאי, פרנק מק'נמרה, במסעדה לפגישה עסקית עם לקוחות. כשהגיע החשבון גילה פרנק לזוועתו שארנקו נשכח בבית. לבקש הלוואה מלקוחותיו הוא לא העז, בעל המסעדה לא הסכים לרשום את הסכום "על החשבון", ופרנק נאלץ להזעיק את אשתו שהגיעה למסעדה עם כסף מזומן וחילצה אותו מעסק הביש.
החוויה הטראומטית גרמה לפרנק להגות רעיון להשיק כרטיס, שיאפשר תשלום במסעדות, ולכן הוא גם החליט לקרוא לו Diners (מהמילה האנגלית Dine, שמשמעותה בעברית: לסעוד).
פרנק שיכנע את בעל המסעדה שבה חווה את הטראומה להיות הראשון שינסה את הכרטיס החדש ופרנק היה הלקוח הראשון, והיחיד, של דיינרס. אט אט פשטה השמועה על הסידור החדש. אנשי מכירות נוספים ביקשו מפרנק, שיכין להם כרטיס כזה, שיאפשר להם לסעוד במסעדה עם לקוחותיהם. לאחר שבעלי מסעדות אחרים ראו את הגידול בלקוחות העסקיים של המסעדה "של פרנק" הם פנו אליו וביקשו לאפשר גם להם לכבד את הכרטיס החדש.
עם השנים, הפסיק הכרטיס להיות מיועד רק למסעדות וכיום הוא "מתנהג" כמו שאר מותגי האשראי בתחום. לישראל, אגב, הגיע המותג בשנת 1961 וגם כאן הוא היווה אמצעי תשלום בעיקר במסעדות ובבתי הארחה ולכן נקראה בתחילה החברה ששיווקה אותו "מועדון הארחה לישראל בע"מ". כיום מופץ כרטיס האשראי דיינרס בישראל בלעדית על ידי חברת Cal.
נעליים הישראליות מככבות ב"משחקי הרעב"
בשנות ה-80 ייצרה חברת דפנה עבור צה"ל את נעלי "סקאוט" - נעליים שהותאמו במיוחד לצרכיהן של יחידות מובחרות כדוגמת שייטת 13, ונתפרו משילוב של קנבס וכותנה שהם בדים קלים, מנדפי זיעה ומהירים להתייבש, ומסוליית גומי מחורצת לאחיזת קרקע טובה גם בתנאי שטח קשים.
עיצוב לא היה הצד החזק של הנעליים, אבל הרצון להיראות "כמו לוחם" גרם לכך שבשנות ה-80 של המאה הקודמת הנעליים היו פופולאריות בקרב צעירים ובני נוער בישראל.
לפני כעשור נרכשה חברת דפנה על ידי חברת טבע נאות, ובין השאר הוחלט לבצע "מתיחת פנים" לנעליים ולהפוך את הנעל הצבאית לנעל אופנתית. המהלך הצליח במידה כזו שמפיקי סדרת הסרטים "משחקי הרעב", רכשו לאחרונה מאות זוגות של דגם סקאוט, שננעלו על רגליהם של כוכבי הסרט "משחקי הרעב – עורבני חקיין", שהקרנתו תחל בישראל בחודש הבא.
סופג מי שסופג אחרון
כחלק מההשקעה במחקר ופיתוח של פרוקטר אנד גמבל העולמית, יצרנית חיתולי פמפרס, עסוקים מדעני ומדעניות החברה בחיפוש אחרי טכנולוגיות חדשות, שיהפכו את החיתולים ליעילים עוד יותר מבחינת ספיגה.
באחד המחקרים שנערכו לפני מספר שנים, גילה צוות של מדעניות חומר חדש בשם אינפיניסל, שהוא חומר מוקצף הסופג נוזלים בכמות גדולה פי עשרה ממשקלו והוא גם גמיש ויכול להתאים את עצמו למבנה הגוף.
המדעניות החליטו שההמצאה מתאימה יותר לתחום אחר שזקוק לספיגה: תחבושות היגייניות, לא רק בשל יכולת הספיגה המוגברת של החומר אלא גם בשל יכולתו להתאים את עצמו לגוף ו"לא להפריע". ואכן, בשנת 2013 הושקה Always אינפיניטי, והסיסמה שליוותה את ההשקה הייתה designed by women, for women.
שיווק "על הסכין"
בתחילת המאה ה-20, חברת ווילקינסון סורד (Wilkinson Sword) ייצרה ושיווקה כמתחייב משמה: חרבות.
למעלה אפשר לראות דוגמה לחרב, שייצרה החברה וששימשה צבאות רבים באותה תקופה.
אלא שמה לעשות, הטכנולוגיה הצבאית התפתחה וחרבות פינו את מקומן לרובים. האגדה מספרת, שאחד ממייסדי החברה יצא בזמן מלחמת העולם הראשונה לשדה הקרב כדי לבדוק אם החיילים, שחלקם עוד עשה שימוש בחרבות, מרוצים. מה שהוא גילה היה, שאותם לוחמים העדיפו לחסל את אויביהם באמצעות רובים, אבל משום ששהו במשך זמן ממושך בשוחות ושיער פניהם צימח, הם השתמשו בחרבות על מנת להתגלח.
הבחור חזר למטה החברה, הבין שהשוק העולמי של חרבות עומד להיעלם אבל שיש לסכינים חדים גם שימושים אחרים, והמציא את סכין הגילוח בעל המחסנית המתחלפת. כיום, משווקים סכיני הגילוח של החברה בישראל תחת שם המותג שיק.
שוקולד קופצני
ונסיים במשהו מתוק. לרגל חגיגות המילניום (התפר שבין 1999 לבין שנת 2000) עלה רעיון יצירתי בקרב אנשי עלית, שנזכרו שבערב ראש השנה האזרחית נהוג לירות זיקוקים לאוויר, והחליטו לנסות לחקות את המאורע באמצעות הכנסת סוכריות קופצות לשוקולד פרה.
לאחר ניסיונות רבים במעבדה (לא הייתי שם, אבל הייתי רוצה לראות ניסוי בסוכריות קופצות שלא מצליח והן מתחילות לקפוץ ולהתפזר לכל עבר) השיקה עלית בשלהי 1999 ולרגל תחילת המילניום את שוקולד פרה עם סוכריות קופצות.
למרות חביבותו של הרעיון, אף אחד בעלית לא חשב שמדובר ביותר מגימיק, שיחזיק מעמד לא יותר משלושה חודשים ואז ייזרק לפח הזבל של ההיסטוריה של הגימיקים השיווקיים. אבל החוק הראשון בשיווק, שאין חוקים בשיווק, פעל במקרה הזה ולהפתעת כולם התברר שהפרה הקופצת לא מתכוונת ללכת לשום מקום, והיא כאן כדי להישאר.
עד כמה היא כאן? שוקולד פרה עם סוכריות קופצות הוא אחד מעשרת השוקולדים הנמכרים ביותר כיום בישראל, מה שאומר שהחוק השני בשיווק, שאומר שאם משהו עובד - אל תתקן אותו, הוכיח את עצמו כנכון גם במקרה הזה.
ערן יסעור הוא מומחה לשיווק ולפרסום, עורך את המהדורה הישראלית של ספר ה-Superbrands של ישראל ומהמארגנים בישראל של פרסי החדשנות הבינלאומיים של מוצר השנה.
לפנייה לכתב/ת 
