תמר שלי, נגעת בשמיים
איך הסתדרת בלי בנות סביבך? בלי סביבה דתית? שאלות שרק את יודעת לענות עליהן, אבל אם הייתי מנחשת את התשובה - כנראה היו שם תעוזה, איתנות, ואמונה בצדקת הדרך ובבורא עולם. נגעת בשמיים, אבל כנראה שלקב"ה זה לא הספיק, וכטבעם של מלאכים הוא רצה אותך ממש על ידו
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
כחיילת דתייה אני יודעת שזה אף פעם לא קל. לא קל בגלל הרמות הגבה מבחוץ, וחוסר הקבלה של הצעד הלא טריוויאלי בחברה הדתית להתגייס. ומנגד, לא קל בשל אינסוף סיטואציות יומיומיות, שההתמודדות איתן מבליטה את המורכבות של שמירה על אורח חיים דתי, ושירות בצה"ל. וככל שתנאי השירות מסתבכים - הסביבה, הדרישות, החברה – המורכבויות ותדירותן רק הולכות וגדלות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
במשך שנים, מדי שנה בשבת פרשת נח (בעוד שבוע בדיוק), היינו מתגייסות יחד, תמר ואני, במסגרת שבת שמארגנת עמותת "אלומה" לשתף, להסביר ולחלוק את חוויית השירות שלנו, יחד עם תלמידות י"ב הלומדות במוסדות חינוך דתיים, ונמצאות בצומת הבחירה בין שירות לאומי לגיוס לצבא. באנו מתוך תחושת עשייה ושליחות.
"אני תמר, ואני מחיל האוויר"
שם הכרנו באמת. שם, בשיחות הקטנות אל תוך הלילה, בדיבורים על שולחן השבת, בחילופי הדעות בשיעורים ובמערכים, ואפילו סתם
בסבב שמות לצרכי היכרות: "אני תמר, ואני מחיל האוויר". כל כך הרבה צניעות ומהות, בכל כך מעט מילים.
השבת הראשונה הייתה בדיוק אחרי טיסת הסולו הראשונה שלך, שבה נפצעת. אני זוכרת שהוקסמתי מהנחישות ומהאמונה שתחזרי למסלול, בלי הקלות ובלי ויתורים, כי ברור שהמטרה היא לסיים. ואכן חזרת, ובשבתות שאחרי כבר שיננת מסלולי המראה ונחיתה. כששאלנו, הסברת לנו עם המון סבלנות את הסמלים והסימונים, ואיך ומה צריך לדעת. אנחנו כמובן עמדנו משתאות ומעריצות, ואת אף פעם לא הבנת למה.
תמיד תהיתי איך זה, בעצם? איך הסתדרת בלי בנות סביבך? בלי סביבה דתית מאפשרת? שאלות שרק את יודעת לענות עליהן, אבל אם הייתי מנחשת את התשובה - כנראה היו שם תעוזה, איתנות, איפוק, אמונה בצדקת הדרך ובבורא עולם.
עכשיו כולם יודעים מי היית
והנה השבוע, אתמול עם צאת שמחת תורה, נודע לי דבר האסון. כשניסיתי להבין איך זה יכול להיות, ולעכל את הבלתי ניתן לעיכול - חשבתי על שני דברים שאולי יכולים להניח מעט את הדעת.
האחד הוא שכל אדם יש שליחות, וכתוצאה מאופי השליחות, נקצב פרקו בעולם. ושאולי הפרידה ממך מסמלת את תום שליחותך. כקצינה אני מאמינה שהשירות בצה"ל הינו זכות ושליחות עבור כל אחת מפוקדות השורות, אך יש כוכבים בודדים שאצלם השליחות מתרחבת, ומעבר לשליחות ביטחונית של הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה - נוספת השליחות החברתית אל מול השותפים לשירות ביחידה, ולא פחות חשוב, אל מול החברה שבחוץ. הדרך קיימת, גם אם עוד לא סלולה למשעי, ותפקידנו ומשימתנו ליישר את השביל למען עמנו ולמען הבאים אחרינו.
והנחמה השנייה שאני מנסה לשאוב, היא שאצל גיבורים אמיתיים המוות חותם, מעצים ומאפשר את פרסומם של דברי הגבורה והשבח, ואלה הופכים לנו, הנשארים לאות, למופת ולסמל (למרות שזו כלל לא הייתה כוונת המשוררת).
לא סתם קיבל דבר מותך את הכותרת: "הנווטת הדתייה הראשונה". היית ותישארי תמיד סמל. סמל לפריצת גבולות, לעשיית הבלתי אפשרי, לשבירת מוסכמות חברתיות תוך הליכה בתלם ושמירה על אורח חיים דתי.
תמר אהובה, לא ברור אם קיימות מילים שמסוגלות לתאר את התחושות והרגשות שאופפות אותי מאז היוודע דבר לכתך. לא כי היינו החברות הכי טובות, לא כי דיברנו כל יום או אפילו כל שבוע. אלא בעיקר בגלל מי שאת – בראש ובראשונה: אדם, ובנוסף, עכשיו יותר מתמיד: דמות וסמל.
נגעת בשמיים, ממש כך - אבל כנראה שלקדוש ברוך-הוא זה לא הספיק, וכטבעם של מלאכים הוא רצה אותך ממש על ידו. אין לי אלא להבטיח להשתדל ולשמר את מורשתך באשר אלך. תהא נפשך צרורה בצרור החיים, ויהי זכרך ברוך!
- הכותבת היא קצינה בחיל מודיעין
לפנייה לכתב/ת 
