"מכאן אני ממשיך": אבל אפשר לעצור פה
עלילת הדרמה הקומית "מכאן אני ממשיך" מתרחשת בבית משפחת אלטמן האמריקנית שבניה יושבים שבעה על אביהם, אבל האם זוהי סיבה מספיק טובה לצפות בה? למרות החיבור היהודי, הסיפור שגרתי וסתמי והשחקנים: ג'ייסון בייטמן, טינה פיי, אדם דרייבר וג'יין פונדה לא מצליחים להרים אותו
הרבה מאוד סרטים כבר ראינו על כינוסים משפחתיים באמריקה שמסתיימים בקטסטרופה, והדרמה הקומית "מכאן אני ממשיך" ("This Is Where I Leave You") היא בינונית כמרביתם. הדמויות סטריאוטיפיות, העימותים מוכרים, והסיטואציות הקומיות לעוסות. לזכות הסרט ייאמר שאין בו גם שום דבר רע במיוחד. הכי סתמי שיש.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
במהלך המפגשים הטעונים האלה נחשפים סודות ושקרים, מתחים ישנים עולים וצפים אל מעל פני השטח, אהבות עבר נעורות לחיים ושלדים מתגלים בארון. בני המשפחה נחלקים למבוגר אחראי, כבשה שחורה, רגיש, עצבני ופרח קיר - הוסף או החסר אחד. וידויים אינטימיים על המרפסת הקדמית ומפגשים ליליים אקראיים על כוס חלב במטבח הם בגדר חובה תסריטאית.
אז מרפסת קדמית וכוס חלב דווקא אין ב"מכאן אני ממשיך", שביים שון לוי (סדרת "לילה מוטרף במוזיאון") לפי ספר ותסריט מאת ג'ונתן טרופר, אבל כל היתר (וזה כולל יציאה פומבית מפתיעה מהארון) דווקא ישנם.
אפילו אמתלה מקורית נמצאה לצרכי כינוס המשפחה לפרק הזמן שמתחיל בסמטוכה ומסתיים כצפוי באחווה וחיבוק - ישיבת שבעה. זאת, על אף שאם המשפחה (בגילומה של ג'יין פונדה) איננה יהודייה, והאב המת שאל טקס הלוויה שלו התקבצו ילדיו ובאו היה אתאיסט מוצהר. ועדיין.
הסרט נפתח כאשר ג'אד אלטמן (ג'ייסון בייטמן) שב הביתה עם עוגת יום הולדת לאשתו (אביגייל ספנסר), רק כדי לגלות אותה במיטה עם הבוס שלו בתחנת הרדיו הניו יורקית בה הוא עובד. התמונה הבאה מוצאת אותו מתבשר על מות אביו, והוא נאלץ לנסוע לעיירת הולדתו הקטנה. שם הוא פוגש, נוסף לאמו, בשני אחיו ואחותו, ולפחות בהתחלה מנסה להסתיר את מצב נישואיו.
האם, הילארי, היא פסיכולוגית ילדים מוחצנת שהתפרסמה בזכות ספר שכתבה והתבסס על חשיפת פרטים אינטימיים מחיי משפחתה ("סודות הם סרטן למשפחה" היא ממנטרת). האח הבכור פול (קורי סטול) נשאר בעיירה ועבד עם האב בחנות לצרכי ספורט שלו. האחות וונדי (טינה פיי), שמשמשת אשת סודו של ג'אד, אינה חווה אף היא אושר בנישואיה, ואילו האח הצעיר והאינפנטיל פיליפ (אדם דרייבר) מפציע בחברת אהובתו החדשה: הפסיכולוגית שלו שמבוגרת ממנו בכמה שנים טובות.
כאשר המשפחה מתבשרת כי אביהם ביקש לפני מותו שישבו עליו "שבעה", מוצאים עצמם הבנים והבת מקורקעים, על פי פקודת האם, בבית אותו עזבו זה מכבר. זהו הטריגר הדרמטי שיאפשר להתנגחויות הרגשיות ולאהבות מהעבר לצוף ולעלות.
פול ואשתו (קתרין האן), כמסתבר, מנסים נואשות להיכנס להריון, והייאוש דוחף את האישה במהלך הסרט למעשה פאתטי באמת. ג'אד שבור הלב נתקל באהבת נעוריו (רוז ביירן), שנדמה כאילו רק המתינה לשובו כל השנים האלה. ואילו וונדי, שמטופלת בזאטוט המתאמן לעשות את צרכיו בסיר, מתאהבת מחדש בחבר שלה לשעבר (טימותי אוליפנט) שסובל מפגיעה מוחית בעקבות תאונה שהיתה שותפה לה.
וזהו, בעצם. המפגש המשפחתי המכאיב מקרב בין הרחוקים, מאפשר למבוגרים לשוב ולהיות לרגע הילדים שהיו ולנסות לתקן את משגי העבר, ומעמת אותם עם מי שהם ומה שיכלו להיות. אפשר להירגע. צ'כוב זה לא, והתמה השחוקה של "השיבה הביתה" איננה מציעה יותר מאשר אותו רצף מכני של קלישאות ודמויות מוכרות יתר על המידה,
שלפחות חלקן מצליחות להיות סימפטיות בזכות השחקנים שמגלמים אותן. ההפתעות שיצוצו במהלך ה"שבעה" מאולצות לא פחות מהסיטואציה עצמה, שכופה על חבורה של אנשים שלא ממש סובלים זה את זה שהיה ממושכת יחדיו.
פונדה, שמציינת את הקאמבק המיותר ביותר בתולדות הקולנוע בסדרה של קומדיות דלוחות בהן הופיעה מאז 2005 ("חותנת בהפרעה"), נראית נפלא אך נותרת בלתי נסבלת בתפקיד האמא-דיווה האקסהיביציוניסטית. ולא, זה לא בהכרח קשור לדמות שהיא מגלמת, אלא לעובדה שפונדה בקריירה המחודשת שלה נוטה לבלבל משחק עם גינונים מופרזים וקריקטורות עלובות.
סצנה קומית אחת מוצלחת דווקא ישנה כאן, כאשר האחים מתמסטלים בבית כנסת רפורמי ומפעילים בטעות את גלאי העשן, אבל גם היא לא מחלצת את "מכאן אני ממשיך" מסתמיותו.
