מראלף לורן עד ליווייס: החייט היהודי זה אימפריה
השליטה היהודית בתעשיית האופנה לא החלה לאחרונה, וכבר בפולין של לפני המלחמה היו כמחצית מעסקי החייטות בידיים יהודיות. תערוכה חדשה מתעדת את צמיחתו של החייט מהשטעטל - לאימפריית זוהר המגלגלת מיליונים, והצליחה לקבץ את סוניה ריקל, ראלף לורן, מארק ג'ייקובס ואחרים לחלל תצוגה אחד
מה משותף למארק ג'ייקובס, סוניה ריקל וראלף לורן? כולם פלסו את דרכם לצמרת עולם האופנה, כולם יהודים כשרים ופעילים – וכל אחד מהם הוא חלק בתערוכה חדשה ב"בית התפוצות" – "תופרי החלומות".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
איך צמח החייט בשטעטל לאימפריית זוהר המגלגלת מיליונים? המוזיאון שעד כה התמקד בצד האפל של ההיסטוריה היהודית, עושה סוויץ' – ומציג עשרות פריטי אופנה יוקרתיים שמספרים את סיפורו של עולם האופנה היהודי.
קבלו עוד קצת תרבות יהודית :
- מופע: שם טוב לוי שר רמח"ל קליפ: אודי דוידי עושה שינוי: שיר חסידי
- ספר: אמא, תכיני לי סלט ביכורי מרגלים
"המאה העשרים הייתה ללא ספק המאה היהודית", קובעת ד"ר אורית שחם-גובר, האוצרת הראשית של "בית התפוצות". "מלחמת העולם השנייה והשואה שחותכת באמצע, מייצרת טראומה ושבר גדול, ולמרות זאת זוהי המאה שבה היהודים עשו את הקפיצה המדהימה מכל: מהתחתית, לרף העליון בכל התחומים, באופן לא פרופורציונאלי בעליל למספרם בקרב האוכלוסייה".
"'תופרי החלומות' עוסקת בהווה, ומייצרת אמירה שאולי, ככלות הכל, לא כל כך נורא להיות יהודי, ויהודים זה לא רק אוי וויי, אלא גם הללויה".
"סיפורי בדים" עם ראלף לורן
תחילת התערוכה – בחלום, כתוצאה ממפגש עם יצירה של מארק שאגאל. "ההתפתחות ההיסטורית של החייט היהודי, מרתקת במיוחד", אומרת האוצרת שלי ורטהיים. "מעצבים יהודים וישראלים יוצרים היום תרבות, מותג, דימוי וסגנון חיים. במהלך המחקר גילינו פתאום עוד ועוד שמות מפורסמים שכולם ממוצא יהודי, וכולם, על פי הגדרתם, עוסקים בחלומות".
ורטהיים מספרת כי ראלף לורן אמר: "אנשים שואלים אותי כיצד יכול ילד יהודי מהברונקס לייצר בגדים לחברה הגבוהה? האם זה קשור
התערוכה החדשה מובילה את המבקר דרך שלושה חללי תצוגה. בראשון מתוארת ההיסטוריה היהודית של החייטות, החל מפסל "החייט היהודי" המוצב עד היום במנהטן, מחווה פיסולית המתעדת את המהפך שעשו החייטים היהודים כפופי הגב ממזרח אירופה - דרך "סדנאות היזע" הידועות לשמצה – ועד לפסגה.
"זה לא התחיל בארצות הברית", מבהירה שחם-גובר. "גם בפולין של ערב מלחמת העולם השנייה 45% מתעשיית הטקסטיל הייתה בבעלות יהודית, וזה המשיך גם אחרי מלחמת העולם השנייה - בפריז למשל, ובמקומות נוספים". פרק בתערוכה מוקדש (איך לא?) ללוי שטראוס שהג'ינס שהמציא הפך לסמל החלום האמריקאי, המוכר לנו היום "כליוויס".
ורטהיים וצוותה פנו לשמות הגדולים בתעשייה. הכי גדולים. "זה היה אחד הקטעים היותר מרתקים", היא אומרת. "הדיוק שלהם בכל מילה שנאמרת להם, הרצינות בעבודה, אתה מבין איך הם הגיעו למקום שאליו הגיעו. השגת האישורים הייתה מחייבת כמובן הליכים שונים, זה בכלל לא מובן מאיליו שיוצרים תערוכת אופנה שלא מוקדשת למעצב אחד בלבד. אבל זו בסופו של דבר תערוכה תרבותית, שחוגגת את ההישגים של המעצבים האלה, ובאיזשהו מקום הם הבינו את זה, והרגישו אפילו זכות גדולה לקחת חלק".
שמלה של אמא
אבי טנצר הוא אחד המעצבים הישראלים המובילים בעולם, בעל חברת יעוץ קנדית בתחום העיצוב, עם לקוחות מובילים כמו רשת
הנעליים "אלדו". "אהרון קסטרו היה זה שלימד אותי להבין מה חשוב באופנה, והוא אמר לי אם אתה לא מספר סיפורים - אל תעצב", הוא אומר.
"השמלה שעיצבתי עבור התערוכה היא פנטזיה. שמלה שנולדה מהזיכרונות שלי מאמא שלי, ילידת מצרים, בת לדור תשיעי מישראל. אמא שלי לבשה תמיד שחור. שחור כמו הלילה, כמו בריחה או חלום, וזה הסיפור שלי. בחלום אתה ממציא את עצמך מחדש".
טנצר חי בקנדה זה כבר כמה עשורים, אך מרגיש מחובר לישראל בכל נימי נפשו. "אני תמיד מציין שאני ישראלי, ואני מרגיש מאוד ישראלי ומאוד יהודי... כל מה שאני עושה זה עיצוב ישראלי, כי זה אני. וכמובן המקום של להעז, להתחצף, 'לבקש טובה', בא משם גם הוא".
אין אופציה לבינוניות
ואיפה נמצא בסופו של יום, הדור הבא של המעצבים היהודים שמבקש לפרוץ קדימה? ענבר ספקטור שנמצאת כבר עשור בלונדון עם פאשן ויצירתיות שהתחבבו היטב על הבריטים, מרגישה את "היהודי הנודד" על בשרה.
"מעצב ישראלי מגיע לגור בחו"ל, ואוטומטית הוא פתאום נהיה יהודי. לא הרגשתי את זה בארץ, כי רובנו יהודים כאן. היו לי חברות מברית המועצות שספרו ששם הן היו היהודיות, ופה הן הרוסיות. הזהות שלך קצת משתנה במעברים. הסבא והסבתא שלי הספיקו לברוח לפני המלחמה לארץ. סבא שלי התפרנס מצילום חיילים בריטים. הוא נפטר צעיר כשאבי היה ילד, ולא הכרתי אותו. כל הפרנסה שלו הייתה בריטים - ופתאום אני בבריטניה וכל הפרנסה שלי היא בריטים. שנינו שוב באירופה, רק המלחמה מפרידה בין התקופות. חיבורים מוזרים שכאלה.
"הזהות היהודית שלי חיה בתוכי. אני לא יכולה להניח את האצבע על משהו ספציפי, אם כי אני חושבת שהאמביציות שלי זה משהו מאוד 'יהודי'. אם עושים אב-טיפוס סטראוטיפי, אז ישראלים הם מאוד אמביציוזים וכמהגר אתה מנסה להיות יותר מכולם.
"אתה לבד אתה בזכות עצמך בלי שורשים ומשפחה, ולא לחינם מהגרים בולטים כי הם באמת משתדלים. הם חייבים להיות הכי טובים, אין להם אופציה להיות בינוניים, אחרת הם ייבלעו. כנראה שאחרי הרבה שנים של עם גולה, התכונה הזאת היא משהו שהוא, בסופו של דבר, גם מאוד יהודי".
"תופרי החלומות" היא צעד מהותי ברוויזיה שעובר מוזיאון "בית התפוצות", מבית להיסטוריה המדממת של העם היהודי – ליהדות חיה ועכשווית. "המוזיאון החדש ליהדות הנמצא בימים אלה בשלבי הקמה, רוצה לצייר תמונה אחרת", אומרת שחם-גובר. "אמנם עברנו תקופות אפלות, אבל שרדנו כי היו לנו גם תקופות של שגשוג ופריחה. אפשר להסתכל אחורה גם בגאווה, ולא רק בבכי".
